בשבוע שעבר ראיתי, בשעה טובה, אחרי אינספור המלצות את הסרט "12 הקופים". הסרט הולך קדימה ואחור בזמן כשעל כתפיו של ברוס וויליס מוטלת האחריות להציל את האנושות.
לפי הסרט בשנת 1996 ישוחרר וירוס קטלני שימחה את האנושות (5 מיליארד בני אדם), כאשר אחוז אחד מתוכה יצליחו להינצל. הם יחיו מתחת לאדמה, כשהעל פני האדמה יחיו בעלי חיים בלבד. הדבר הזה מוגדר כאפוקליפסה. בסרט משחק לצדו של וויליס בראד פיט. הוא מוגדר כמשוגע, חולה נפש שמקים צבא שנקרא 12 הקופים. כולם בטוחים שהוא אחראי להתפרצות הווירוס שפותח במעבדות של אביו, העלילה מסתעפת וצר לי על הספוילר אך אותה קבוצה המכנה עצמה 12 הקופים היא בעצם אוהבי בעלי חיים שכל רצונם הוא לשחרר בעלי חיים לחופשי.
כשראיתי את הסרט דבר ראשון תהיתי האם מי שכתב אותו הוא טבעוני, הסרט ממחיש בצורה ריאליסטית לחלוטין את מה שקורה כרגע. אנחנו מוגדרים על ידי החברה כמשועממים, משוגעים, חסרי חיים. זה מצחיק אותי באופן אישי. אנחנו חסרי חיים? אני רואה מסביבי אנשים שקמים בבוקר, הולכים לעבודה, חוזרים לילדים שלהם שכל היום היו במוסדות מחוץ לבית, מחכים שהם יירדמו כדי להירדם על הספה, רואה בני נוער שמה שמעסיק אותם זה מותגים "מקובלים" ו"חנונים", רואה אנשים בגיל הביניים שעוסקים כל הזמן ב"לאיזו מסיבה נלך", "איזה רכב נקנה". ואנחנו משועממים, מצחיק.
העולם בנוי באופן מאוד ברור. מי ששולט בכסף בעולם מתכנת אתכם מה לקנות, מה לצרוך, כמה ומתי. אתם, כמו מסוממים, עושים בדיוק מה שאמרו לכם. נותנים לכם את האשליה שיש לכם במי לבחור, ובכל פעם יש בחירות שעולות לנו מיליונים. אתם מדמיינים שיש לכם את הכח להשפיע. לא נעים לי לנפץ אשליות, אבל אפילו לרוב הפוליטיקאים אין יותר מדי אופציות כי הם בעצמם בובות על חוט של קפיטליסטים אחרים. אתם משעבדים יצורים אחרים כי בתת המודע זה נותן לכם תחושת כוח. תחושת כוח מדומה על מישהו שחלש מכם. חוכמה גדולה.
בסרט אמור להשתחרר הווירוס וכל האנושות תימחה. זה כל כך מופרך? השבוע רצה הגורל ונסעתי לתעד לול במושב "אביאל", שהיה נגוע בשפעת העופות, ישבתי על גבעה מעל הלולים ודמיינתי איך הלולים נפתחים, התרנגולים בורחים והווירוס מתחיל להתרוצץ בין כולנו. נקמה אבל לא ממש. משרד החקלאות חנק אותם בעזרת קצף, זמן מוות כתשע דקות בחנק.
שמעתי את הקרקורים שלהם ולא הצלחתי להירגע. הלב שלי, שכבר חשבתי שחסין להכל, נשבר. מצאתי את עצמי אחר כך בבית, לא מצליחה להירדם, חושבת על בורות ההריגה שחפרו שם ושאלה אחת שעומדת תלויה ללא תשובה "מה עשינו?!".
אז האם וירוס שיכחיד את העולם הוא מופרך? לא סגורה על זה. הרבה פעמים דנים בשאלה, האם מגיע לנו להינצל או עדיף שזה יגמר. תלוי את מי שואלים. אני בטוחה שבעיניי 200 מיליארד הקרבנות (בעלי החיים הלא אנושיים) התשובה היא ברורה. כי בעיניים שלהם "כל בני האדם הם נאצים וכל יום הוא טרבלינקה", הציטוט המפורסם של יצחק בשביס זינגר. רגע, לו מותר? הוא איבד את אמא שלו בשואה, אז זה בסדר שהוא משתמש בקונוטציה הזו? והשאלה היא מה עדיף לנו. אני רואה סביבי אנושות מושחתת, רקובה, כל אחד דואג לתחת שלו והעיקר שיהיה איך לשלם את המשכנתא החודש, תאגידי ענק השולטים בנו ואנחנו מהנהנים כן, כן, עוד, עוד.
יש דרכים אחרות לצלוח את זה ולא לא הסלוגן הריק מתוכן של הליכוד "משנים את השיטה מצביעים ליכוד" (תכל'ס, קורע). תתחילו לכרסם ברווחים שלהם, הפסיקו לקנות כל כך הרבה דברים שנוגדים את האינטרסים האישיים שלכם. תעשיות ניצול בעלי החיים הן נגד האינטרס האישי שלכם. אלה תעשיות המשחיתות אותנו מוסרית, בריאותית ואקולוגים, עבדים קטנים המשרתים אינטרסנטים מאוד גדולים.
כל הלילה חלמתי על הסרט, חלמתי שאני צריכה להציל את העולם מהווירוס וכל החלום התעסקתי בשאלה אם מגיע לנו בכלל להינצל.
בואו נהיה ראויים להצלה.