לזוג ישראלי – כנראה כמו לכל זוג אחר – נדרש זמן רב כדי לתכנן את חתונתו. חודשים קודם לכן הם עמלים על הפרויקט: החל מקביעת התאריך ושריון האולם, דרך רשימת המוזמנים וסידורי הישיבה, ועד לייבוא האלכוהול מהדיוטי פרי וקביעת מספר הפרחים בסידורים על השולחנות. רק על דבר אחד זוג ישראלי – רק זוג ישראלי – לא יכול להחליט: איך להתחתן.
במדינת ישראל, וילת הנאורות של הג'ונגל המזרח התיכוני, זוג יהודי לא יכול להתחתן אלא באמצעות הרבנות הראשית, על כל הפרוצדורה, המסמכים, העמלות והדרישות ההלכתיות המשתמעות מכך. הדרישות האלה מביכות אחדים (ובעיקר אחדות), מכעיסות אחרים. חלקן פולשניות, אחרות פשוט אינן מתיישבות עם אורח חייהם של החתן והכלה. זה לא משנה – במדינת ישראל מתחתנים דרך הרבנות, וזהו. לא מתאים לכם? סעו לקפריסין.
לפני כעשור וחצי קמה אלטרנטיבה. ארגון רבני "צהר", מעוז של יהדות דתית שפויה וסובלנית, קם במטרה לגשר על הפערים המתרחבים בחברה הישראלית בין החילונים לדתיים. זה קרה, במידה רבה, בעקבות רצח יצחק רבין, שלפני ימים אחדים ציינו 16 שנים למותו. אחד המיזמים הראשונים של "צהר" היה מיזם הנישואין. זו הייתה הברקה, ומכה מדויקת לאחד מנקודות העימות הישנות והחריפות בין חילונים לדתיים.
העובדה שבעניין כה פרטי נדרש אדם לתת דין וחשבון בפני הרשויות, ובנוסף לכך לכופף בפניהן את כל המטען האידיאולוגי שלו, מקוממת רבים. יש שבוחרים להתריס כלפיה בגלוי – לבצע את הרישום בחו"ל, או פשוט לוותר על הטקס הדתי. הרוב משפילים ראשם בהכנעה ושולפים את הארנק. למי יש כוח ועניין להילחם בטחנות הרוח חובשות הכיפה של ממשלת ישראל ביום חגו?
"צהר", כשמה כן היא, פתחה צהר בפני ציבור גדול של אזרחים שחיפשו לקיים חתונה יהודית כהלכתה, שלא תחת החופה הרבנית התובענית. "צהר" נקטו בגישה פתוחה ומודרנית יותר, כזו שמבקשת לקרב את החילוני אל היהדות, ולא אל הדת. לקרבו בתנועה מזמינה, ולא במשיכת זרוע. והשוס – הם אפילו לא דרשו כסף, רחמנא ליצלן.
מאבקי כוח שמתנהלים על גבנו
הבוקר נתבשרנו כי המשרד לענייני דת החליט להפסיק את הנוהג הפסול של חיתון על ידי רבני "צהר". האמתלה הרשמית היא עניין ביורוקרטי הקשור ברישום על פי אזורי מגורים, אבל האמת היא שיש כנראה מי שאינו מעוניין באלטרנטיבה לתפיסת היהדות שלו. האיש הזה הוא השר לענייני דתות, יעקב מרגי מש"ס, שעומד בראש אחד המשרדים הכי מיותרים בממשלה שסובלת בלאו הכי מעודף שרים מיותרים. כל כך מיותר המשרד הזה, עד שהוא כבר נסגר לפני שנים אחדות ע"י ממשלת שרון, אך נפתח שוב בתקופת ממשלת אולמרט.
אולי כדי להוכיח שאינו מיותר, נזעק השר מרגי לבצר את מעמדו של המשרד ושל הרבנות. אולי זה רק עניין פוליטי, מאבקי כוח פנים-דתיים שתמיד נראים לעין החילוני הצופה בהם מן הצד כעניין לא לו, למרות שלא פעם הם מתנהלים על גבו. אולי מדובר בעניין כלכלי, בסכנה הכספית הברורה והמיידית שמגלמים רבני צהר בפני עמיתיהם, בשוברם את השוק בצורה בוטה וחצופה כל כך. חיתון חינם? איפה נשמע כדבר הזה? בוודאי לא בתורת ישראל, נכון? ובהחלט יתכן כי הפעם מדובר בראש ובראשונה בעניין אידיאולוגי – "צהר" מכרסמת במעמד האיתן והאבסולוטי של הרבנות הראשית בישראל.
האירוניה היא שמי שבאמת מערער על הלגיטימציה של הרבנות הראשית בישראל היא הרבנות עצמה, ומדינת ישראל המחרה-מחזיקה אחריה. הדוגמטיות של הרבנות, תחת לייצב את מעמדה ולקנות לה אוהדים חילוניים, רק מרחיקה ומבדלת אותה, ומציירת אותה כמוסד קרתני, כוחני ותאב בצע. פרשת "צהר" הנוכחית היא רק אחת מההתנגשויות הבין-מגזריות שהופכות לאחרונה תכופות יותר ויותר: שירת הנשים בצה"ל, המאבק בצילום העירום בים המלח, דתו של יורם קניוק.
"צהר" הציעה פתרון מצוין למי שרוצה לערוך חתונה יהודית ולא מעוניין בטרטור הכרוך בחתונה בחו"ל. היום, משיקולים שיהיו אשר יהיו - ענייניים הם לא - נסגרה האפשרות הזו בפניהם. נסגר הצהר. אם מעשים כגון זה יגרמו ליורם קניוקים הבאים לצבוא על בתי המשפט, והחילוניות תהפוך מנוהג מעשי לעניין פורמלי, אולי תועמד שוב לבחינה שאלת חיוניותו של המשרד לענייני דת, במדינה בה אזרחים רבים יהיו על פי ההגדרה חסרי דת. יהיה מי שיקרא לזה גול עצמי. יהיה מי שיקרא לזה צדק פואטי. יהיה מי שיקרא לזה עונש מאלוהים.