ההכרזה הדרמטית של עמיר פרץ השבוע על כך שיתמודד שוב על הנהגת מפלגת העבודה התקבלה בפיהוק רועם. הרשתות החברתיות דממו והעיתונים שמרו לו את עמוד 22 היוקרתי. מי שבכל זאת הסכימו להתעניין באייטם ביטלו את המהלך באותם תירוצים: עבר זמנו, אין לו סיכוי לסחוף את ההמונים, הוא טעה כשלקח את משרד הביטחון, הוא מזגזג בין מפלגות, והכי חזק: אין לו סיכוי להחליף את ביבי. אין מה לומר, מקוריות היא לא תמיד הצד החזק של אנשים.
לא מאוד מסובך לפרק לגורמים כל אחת מהטענות הצפויות, אבל את הדבר הגדול אסור לקחת ממנו: פרץ (אין קשר משפחתי) הוא קודם כל מנהיג חברתי ואזרחי, אדם שיודע לדבר אל האנשים בגובה העיניים. בלי דמגוגיה בשקל, בלי ניהול של כלכלת לייקים, בלי להרים כל בוקר אצבע עם ג'ל ולבדוק לכיוונה של איזו מדינה סקנדינבית נושבת הרוח. הוא לא מתחנף ולא קורץ, גם אם כל היועצים סביבו צווחים שזה יעלה לו בכמה מנדטים. עמיר פרץ הוא בנאדם שכאשר אתה מקשיב לו מדבר, אתה מבין בדיוק למה הוא מתכוון (לא עניין פעוט בימינו), איש רגיל, מלא בחסרונות שהוא נושא בגאון. ובין כל החסרונות שהוא נושא, אין אחת שנוגעת בטוהר מידותיו.
עמיר פרץ הוא פטריוט ישראלי וציוני מהזן הישן, אבל לא כזה שמשתמש בפטריוטיות שלו כדי לגרוף הון פוליטי. הוא לא מסית נגד "שוברים שתיקה" כי זה הבון-טון, ולא רוצה להפוך את מפלגת העבודה למפלגת מרכז שמחביאה בבוידעם את כל הערכים כי עכשיו זה לא הזמן המתאים. בהרמת כוסית לרגל ראש השנה האחרון בסניף העבודה ברמת השרון הוא אמר: "מצביעי הליכוד אינם הבעיה, הם הפתרון". בבחירות ב-2006 הוא גם הוכיח את זה, כשהעבודה בראשותו קיבלה חמישה מנדטים ממעוזי ליכוד שמעולם לא הצביעו אמת. מה מבאס? שבאותן בחירות, חמישה מנדטים של העבודה הלכו ל"קדימה" אליה הצטרף שמעון פרס. אלו אנשים שלא היו מסוגלים להצביע עבור פרץ.
הפוליטיקה משתנה לנו מול העיניים בקצב מבהיל. אנחנו בעידן הפוסט-אמת, ששני בניה המוכשרים (דונלד טראמפ בארה"ב ובנימין נתניהו בישראל) הם גנרטורים די מדהימים של שיסוי והסתה. הם לא בוחלים בשקרים, חצאי אמיתות ומניפולציות כדי לפמפם במחנה שלהם תחושת נרדפות ושנאה לאחר. מול הגל העכור הזה, ישראל זקוקה אנושות לפוליטיקאי-הילר. אחד שמחבר במקום לקרוע, שמאחה במקום לפצוע. שמשמיע כבר שנים, בלי לזגזג, דיבור צלול וקבוע ובהיר באשר לכלכלה סוציאל-דמוקרטית אמיתית שמשלבת בין מדינת רווחה לתחרות חופשית ושמה את האדם במרכז. שמטיף לשוויון אזרחי-דמוקרטי לאזרחים הערבים בכל תחום. שלא פחד להושיט יד לשלום עוד כשהיה ראש עיריית שדרות (הצעיר בהיסטוריה בתפקיד), וגם היום לא מפחד לדבר על הצורך המובהק בהקמת מדינה פלסטינית גם כדי להפסיק את שלילת זכויות האדם של הפלסטינים, אבל גם כדי להציל את ישראל.
אז על מה פוסלים את פרץ? על זה שהוא עובר בין מפלגות? סירייסלי? אריק שרון עזב את הליכוד והקים את "קדימה", ביחד עם אהוד אולמרט וציפי לבני, שבעצמה פרשה מאוחר יותר והקימה את "התנועה". את שמעון פרס כבר הזכרנו. וחיים רמון, ודליה איציק, וזאב אלקין, ועוזי לנדאו. אין לכם זמן לכל הרשימה, האמינו לי. ככה זה: אנשים פוליטיים מקבלים החלטות פוליטיות, חלקן הגדול שגויות.
יש הטוענים שאין לפרץ סיכוי לסחוף את ההמונים. הכוונה, לסחוף כמו יאיר לפיד? צודקים. כבר יותר משנה פרץ מסתובב בכל הארץ במסע שהוא קורא לו "אופקים-אפקה-אפיקים" ועושה משהו מוזר: נוגע ומדבר עם אנשים. מקשיב להם, חוטף מהם ביקורת, סופג ומכיל את הייאוש, ומנסה לתת להם תקווה. עכשיו תתאמצו שנייה ותנסו לחשוב מתי הייתה הפעם האחרונה שאיזשהו פוליטיקאי ניסה לתת לכם תקווה. הוא לא מינה את עצמו לשר חוץ, ולא נסע לשטוקהולם לצעוק בפני 30 אנשים, לצלם ולהעלות לפייסבוק. הוא גם לא יזם עצומות דיגיטליות לממשלת צ'כיה. הוא היה בהוד-השרון, בית-השיטה, חריש, רחובות ובפאב "השרלוק" בחדרה.
אז אני לא יודע אם יש לו סיכוי לנצח את ביבי. אבל אם חברי מפלגת העבודה רוצים מישהו שיכול לשקם את האופוזיציה, לייצר חזית רחבה וקולנית, להחזיר לשמאל את הלוחמנות ולחבר אותו מחדש למעמד העובדים באופן בארני-סנדרסי, אני חושב שפרץ מתאים למשימה מאוד.
ואף מילה על בוז'י.
אסף פרץ הוא סוכן יוצרים ומפיק דוקו