רובכן ורובכם כנראה לא מכירות ומכירים את "טכנומטל" - חברה חיפאית שמספקת ציוד טכני לתעשייה - ואין לכן מה להגיד עליה. ובאמת, למה שיהיה לכן? אבל אם אתן נשים, לטכנומטל יש מה להגיד עליכן.
לסיפור של טכנומטל נחשפתי בשבוע שעבר באמצעות אדם שנתקל בלוח השנה. מסתבר שבכל שנה מחלקת החברה ללקוחותיה לוחות שנה עם צילומים פורנוגרפיים של נשים עירומות. הלוחות מיועדים לתלייה במוסכים ומחולקים לגברים בלבד, כי כפי שהסביר לי אחד ממנהלי המקום בשיחה, "לא נכנסות פה נשים". אותו מנהל הסביר שמדובר בפרסומת ש"כל מי שנכנס מקבל", ולא מצא בכך כל פגם. "אני לא רואה שום בעיה", הסביר, "להפך. יש דרישה".
כן, קראתן נכון - החברה הזו מחלקת במתנה פורנוגרפיה ללקוחותיה. והיא עושה את זה בלי בושה, הכי סבבה בעולם. התוצאה היא שבמהלך היום העובדים רואים את התמונות האלו, מדברים עליהן וחושבים עליהן. התמונות האלו הופכות להיות בשבילם המודל האידיאלי של מיניות נשית – מודל שמושתת על אישה פאסיבית, יפה ורזה, זמינה ומוכנה תמיד לכל גחמה מינית של הגבר, בלי אופי, בלי מחשבות. אישה שלא צריך להתחשב בה, שמגיעה כמתנה, ושאפשר לזרוק לפח כשנגמר (או כשהשנה נגמרת). לא נשמע לי כיף במיוחד, אם את במקרה האישה בסיפור הזה.
צרכני פורנוגרפיה, כמו גם צרכני זנות וחשפנות - כולן בנות לאותה המשפחה החולה - מתייחסים אל נשים כאל חפץ. החפץ הזה נועד לספק את הצורך שלהם לשלוט במין. צרכני הפורנוגרפיה והזנות לא תופסים אישה כפרט שווה בחברה, עם אנושיות, צרכים, זכויות, רצונות, נפש ואוטונומיה על הגוף. הם חושבים שלקנות או לקחת בכוח את הגוף של האישה ואת המיניות שלה ולעשות בהן ככל העולה על רוחם זה לגיטימי, כי התפקיד שלה בחברה הוא לשרת אותם.
הפורנוגרפיה לא נשארת על הקיר של המוסך או על מסך המחשב. כשעוברים מנשים מצולמות לנשים בשר ודם, מתייחסים גם אלינו כאל דמויות פורנוגרפיות, ומכניסים אותנו למודל המיניות החולני הזה, שבו מיניות נשית אידיאלית היא זו שמספקת את הצרכים המיניים של הגברים, ומיניות גברית מקושרת לכוח ולשליטה.
פיצוץ גשר מעריב כאורגזמה
התפיסה הזו קיימת באופן רחב היקף בחיים שלנו. לדוגמה, מין אוראלי לגברים נחשב כאקט עליון מבחינה תרבותית וכמעיד על המקבל אותו כ"גבר-גבר", ואילו מין אוראלי לנשים נחשב לנחות ממנו (נשים – אל תוותרו על זה); אקט מיני הוא זה שמתחיל עם החדירה ונגמר כאשר הגבר גומר, כשכל השאר זה השולי (רוב הנשים בכלל גומרות מגירוי הדגדגן); הפועל "לזיין", משמעו גם האקט של הגבר ביחסי מין וגם פגיעה אלימה במישהו (יוחזר לאלתר הביטוי "להתנות אהבים"); ורק לאחרונה נשאלו המפוצצים של גשר מעריב - אקט של זריעת הרס במרחב בהרבה רעש - אם חשו אורגזמה בזמן הפיצוץ (ועכשיו תיזכרו שוב בתמונה של ישראל כץ ברגע הפיצוץ).
כלומר, גם אם אנחנו לא עובדות בפורנוגרפיה או בזנות, המשמעויות שלהן מגיעות אלינו למיטה (ולספה, למטבח, לאוטו, לחוף הים, לפארק ולכל מקום.
חשוב גם לדבר על הנשים שכן עובדות בתעשייה הזו. פורנוגרפיה היא תעשייה אלימה שמנצלת נשים באמצעות קניית המיניות והגוף שלהן. הרוב הגדול של הנשים בתעשיית הפורנוגרפיה הגיעו מרקע של ניצול, התעללות, גילוי עריות ואלימות, והרבה מהן גם היו קורבן של סחר בבנות אדם. בתעשייה עצמה הן ממשיכות לעבור התעללות פיזית ונפשית ואונס. את ההשלכות הנפשיות של הפקעת הגוף והנפש שלהן הן מקהות בסמים קשים ואלכוהול, והרבה מהן עוברות לעבוד בזנות.
מעניין לראות עד כמה הזנות, הפורנוגרפיה והחשפנות, שנחשבות לשוליים של החברה, הן חלק מרכזי מהיומיום שלנו. הצילומים הפורנוגרפיים שתלויים במוסכים של לקוחות טכנומטל לא הגיעו מהעובדים שהגניבו אותם פנימה, אלא באופן גלוי, כצ'ופר. כששאלתי את המנהל בטכנומטל אם הוא לא רואה בחלוקת לוחות השנה אקט מבזה כלפי נשים, הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו. זה נכון לא רק למוסכים, כמובן; בתל-אביב יש כמות בלתי נגמרת של כרטיסי זנות מפוזרים על המדרכות באין מפריע, חשפנות מוצגת בצורה מרהיבה בסדרות פופולריות כמו "איך פגשתי את אימא" או "שני גברים וחצי", וחשפנית במסיבת רווקים זה כל כך נפוץ שזה כבר נדוש.
ההתנגדות לאלימות מינית, שפורנוגרפיה היא חלק ממנה, היא קריטית לחברה שרוצה מיניות בריאה ושוויונית. ההתנגדות, גם מצד נשים וגם מצד גברים, יכולה לבוא לידי ביטוי במגוון דרכים - החל ממחאות נגד פרסומות שמציגות מיניות כאקט של שליטה, דרך התנדבות בעמותות שמסייעות לנשים בזנות, הסברה לגברים על הנזקים של צריכת מיניות, סירוב להשתתף במסיבות רווקים עם חשפניות, הפעלת לחץ פוליטי על חברי וחברות כנסת שיעבירו חוקים נגד אלימות מינית ויוודאו שהחוקים הקיימים נאכפים, ועוד. בינתיים, אתם מוזמנים להתקשר לטכנומטל ולהגיד להם מה אתם חושבים על זה.