מעריב שוב עושה כותרות. אתרי הברנז'ה דיווחו על הנחייה של דירקטוריון החברה להנהלה להציג תוכנית עסקית חדשה. או בלשון אחרת: צימצומים, קיצוצים ופיטורין. יתכן שעל הפרק עומדת גם הפסקת הוצאת העיתון היומי המודפס.
מעריב בצרות כלכליות, זה אינו סוד. הוא בצרות כלכליות כבר שנים אחדות, עוד מהתקופה שהיה בבעלותו של עופר נמרודי. יכול להיות שהשבוע ננעץ עוד מסמר בארון הקבורה של העיתון שהוקם ב-1948 על ידי קבוצת עיתונאים שפרשו מידיעות אחרונות כדי לייצר אלטרנטיבה, ובמשך שנים רבות היה העיתון הנפוץ במדינה ואף היה בבעלותם של העיתונאים שעבדו בו. אבל זה כבר היסטוריה, ומעריב של היום רחוק מלהיות הנפוץ במדינה, הוא כבר מזמן אינו שייך לעיתונאים שכותבים בו והקיצוצים שנדרשים הפעם הם רק עוד פרק בסידרה ארוכה של קיצוצים וצימצומים שנמשכת כבר שנים.
קל מדי יהיה לתלות את מה שקורה היום במעריב בכניסתו של נוחי דנקנר כמשקיע ובעלים של העיתון. קל מדי יהיה לטעון שהייתה כאן מזימה נסתרת ואפילה. כי האמת, כאמור, היא שמעריב בצרות כבר שנים, ומנסה ללא הצלחה להתאושש כלכלית וגם לייצר לעצמו זהות מבודלת משני הטבלואידים המתחרים – "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום". יתכן שגורלו של מעריב נגזר עם כניסתו לשוק של ישראל היום. זה היה השחקן החדש, האלים, ששינה את כללי המשחק. העיתון החדש, בעל הכיסים עמוקים כגובה ערימות הז'יטונים על שולחנות הרולטה בלאס וגאס ובמקאו, שבר את הכלים והכניס את שוק התקשורת לתזזית, דווקא בזמן משבר כלכלי עולמי בשוק התקשורת, וגם בישראל.
עיתונאי טוב הוא עיתונאי יקר
ולכן צריך להגיד באומץ את מה שכולם יודעים ואף אחד אינו מעז לומר: אולי אין בישראל מקום לכל כך הרבה עיתונים. אולי השוק הישראלי אינו מסוגל להכיל שלושה טבלואידים, את עיתון הארץ ועוד שני עיתונים כלכליים יומיים, גלובס וכלכליסט. הרי בזמן שמעריב נלחם על חייו, גם ברחוב שוקן מתקיים מאבק הישרדות על המשך קיומו והוצאתו לאור של עיתון הארץ (ואיתו דה-מארקר). בזמן שמעריב נדרש לקיצוצים וצימצומים, גם בהארץ מפוטרים עיתונאים, עורכים ומפיקים, וגם שם עברו רק לאחרונה למודל שאיחד את מהדורת הדפוס עם זו של האינטרנט כדי לחסוך עלויות.
הרבה קולות קוראים להציל את גופי התקשורת, כי זה חשוב לדמוקרטיה. כולנו יודעים לדקלם כמה חופש הביטוי חיוני, וכמה חשוב שיהיה ריבוי קולות. זה ברור. אבל אולי דווקא למען חוזקה של הדמוקרטיה, חשוב שכלי התקשורת יהיו חזקים, עצמאיים, ויישענו על תשתית ציבורית רחבה; ואולי לשם כך דרושים פחות כלי תקשורת, אבל חזקים.
כי כדי להמשיך ולשרוד, וכחלק מצעדי הצימצום, הייעול והקיצוץ, מפטרים כלי התקשורת דווקא את העיתונאים הוותיקים, המומחים, בעלי הנפח המקצועי, אלה שיש להם פרספקטיבה. שלום ירושלמי ממעריב הוא הדוגמה המובהקת במקרה הזה. עיתונאי ותיק, עם מערכת קשרים ענפה במערכת הפוליטית והמדינית, שראה הרבה, כתב הרבה, ראיין הרבה. מישהו שקשה למכור אותו ויש לו פרספקטיבה שמעניקה הקשר לאירועים פוליטיים וחברתיים.
וכך, כחלק מצעדי הקיצוצים מוצאים את עצמם מחוץ למערכות דווקא עיתונאים מוערכים, ותיקים, שצברו ניסיון, התמחות ויש להם פרספקטיבה לניתוח והבנה עמוקה יותר של המציאות, אבל ההעסקה שלהם יקרה. העיתון נותר עם עיתונאים צעירים מאוד, חסרי ניסיון, בדרך כלל נטולי פרספקטיבה, אבל זולים להעסקה. אז מה זה אומר? זה אומר שאיכות התכנים שהעיתון יספק יורדת, זה אומר שיהיה קל יותר "למכור" לעיתונאים ולעורכים האלה אינטרסים בצורת סיפורים ומידע, זה אומר שהעיתונים אולי יעילים יותר, אבל טובים ורציניים פחות.
במעריב, הצמצומים יתבטאו לא רק בפיטורי עיתונאים מוערכים, אלא גם בסגירת בית הדפוס. האם קל יותר לפטר את עובדי הצווארון הכחול, שאין להם מקלדת מושחזת שבעזרתה יוכלו למחות על הפיטורין? פעם, בימים הרחוקים בהם מעריב הוקם והיה שייך לעיתונאים שכתבו בו, פועלי הדפוס היו הלב הפועם של התקשורת. היום מדובר בחוליה החלשה ביותר בשרשרת.
ולאור כל הדברים האלה, אולי צריך לומר לנוחי דנקנר באומץ: אם אינך מוכן להמשיך לממן את העיתון במתכונת מקצועית, שבה יכולים העורכים לקבל החלטות על בסיס ענייני, מקצועי, עיתונאי, ציבורי – אם זה לא יכול להתקיים, ולמען חוזקה של הדמוקרטיה, אולי עדיף לסגור את העיתון ואז לאפשר את התחזקותם וקיומם של כלי התקשורת האחרים שנמצאים במאבק הישרדות.