>> חפשו את עצמכם בתמונות ממצעד הגאווה בפייסבוק של mako גאווה
בסוף השבוע התמלאו רחובות תל אביב במשאיות רועשות, שעליהן ומסביבן רקדו ונהנו אלפי הומואים, לסביות, ביסקסואלים, טרנסים, וכמובן הרבה סטרייטים. אבל דווקא הלגיטימציה הרחבה שמצעד הגאווה קיבלה העלתה מחדש את השאלה – בשביל מה בכלל צריך את זה?
אין ספק, המצעד איבד בשנים האחרונות מהפן המחאתי והאידיאולוגי שלו. בשנים האחרונות מדובר ביום קרנבלי מלא אלכוהול, מסיבות וגופות שזופים, שמושך אליו גם סטרייטים, תומכים וסקרנים שבאים לראות את ההצגה הכי טובה בעיר.
באופן אבסורדי, כניסת המצעד למיינסטרים והשיפור הגדול שחל במעמד הקהילה הם הדבר האחרון שהמצעד היה צריך. יותר ויותר אנשים רואים בו מיותר, אולי אפילו מזיק. מיותר, כי המצב טוב כל כך שכבר אין בשביל מה לצאת לרחובות. ומזיק, כי אם יש עוד בשביל מה להיאבק, אז זה במקומות "מכובדים", ולא בריקוד על משאית, רחמנא לצלן.
כשהיה רע היה יותר טוב
אז נתחיל בעובדות: הקהילה הגאה באמת השיגה יותר מכל מיעוט אחר בעשורים האחרונים. הומואים ולסביות אינם מוגדרים כסוטים, כעבריינים, כבעלי הפרעה פסיכיאטרית כזו או אחרת. חלקם הפכו לגיבורי תרבות ולמודל לחיקוי, והצליחו מעבר לזהותם המינית. זה ראוי וחיובי, ויש סיבה לגאווה. לא רק עבור הקהילה הגאה, אלא כמדינה דמוקרטית וליבראלית, כ"אור לגויים" בלבנט הפרוע.
אבל השיפור העצום אינו אומר שהמצב טוב. המצב היום רע פחות, הרבה פחות, אבל דווקא משום כך הוא גם רגיש ומסוכן. כשהמצב היה רע כל כך, הצורך בשינוי היה ברור. אבל כשהשנאה, האלימות ובעיקר הבורות מטושטשים, סמויים ומרומזים, דווקא אז צריך להמשיך לפעול: בחקיקה, בבתי המשפט ובחינוך, אבל לא פחות בבידור, באמנות, ביצירה, בתרבות, וכן, עדיין בצעידה ברחובות.
מצעד הגאווה, מעבר להיותו עוד יום חג עליז במציאות האפורה שבה כולנו חיים, הוא מפגן של כוח ונראות עבור קהילה ששנים כל כך רבות הייתה במרתף, מדוכאת, מודרת מכל שיח ונדחקת לשוליים. למרות השיפור העצום שחל במעמדה המשפטי והחוקתי בישראל, בשביל להתחתן עדיין צריך להרחיק עד קנדה, ובשביל להביא ילד באמצעות אם פונדקאית צריך לנדוד לחו"ל עם 100,000 דולר. גם כל שינוי והתקדמות מבורכים כשלעצמם במעמד חברי הקהילה, מלווים בשנים של דיונים בבתי המשפט ובביורוקרטיה לא פשוטה. בכנסת ישראל עדיין יש כאלה הרואים בבעלי זהות מינית אחרת כחולים או כסוטים, ודואגים כל שנה לגנות את המצעד ואת משתתפיו.
במובן זה, המצעד מעלה על סדר היום הציבורי את נושא הקהילה ואת ההומופוביה שעדיין קיימת, ומבהיר כי יש עוד היכן לפעול. אין ספק כי למצעד, על עוצמתו והיקפיו, השפעה חיובית על מקבלי ההחלטות ביחס לקהילה. את אותם "סוטים" שוטים שהסתובבו מבוישים בלילות בגן העצמאות קל היה לבטל. אבל אלפים שצועדים באור יום במרכז העיר, כשהם גאים בזהותם ומחובקים על ידי רבים, מחייבים התייחסות קצת אחרת.
הומו היא עדיין הקללה הכי פופולרית
אבל מעבר לפן המשפטי והחוקתי, עיקר העבודה הוא בדעת הקהל. יחס החברה למיניות אחרת הוא עדיין שלילי ברובו (חוץ ממדינת תל אביב). רק לפני שבע שנים נדקרו שלושה מבאי מצעד הגאווה בירושלים, ולפני שלוש שנים נרצחו שני נערים בבר-נוער בלי סיבה. ההומופוביה נמצאת בכל מקום, בצורות שונות, לפעמים אפילו עם חיוך, אבל היא קיימת. אותה אתנחתא צבעונית ואידילית של יום המצעד לא מחליפה את המציאות האפורה, היומיומית של רבים.
יום אחד לא מבטל 364 ימים של בושה בהם "הומו" היא עדיין הקללה הכי פופולרית כמעט בכל מקום. יום אחד שמח לא מבטל 364 ימים של עצב ופחד. יום אחד של אהבה לא בא במקום 364 ימים בהם אתם לא יכולים לחבק את האור בחייכם, תמיד מסתכלים לצדדים לפני שאתם חושבים לנשק. יום המצעד בו חוגגים רבים את זהותם בשמחה ובחופשיות נועד, בין השאר, להזכיר את 364 הימים השמחים קצת פחות, אלה שעדיין מלאים בהומופוביה ושנאה, שנובעים בין היתר מהעובדה שהרוב מפחד ממה שאינו מכיר. היציאה לרחובות הופכת את הקהילה למוכרת יותר, לפחות מאיימת, אולי אפילו טבעית.
ואולי החשוב מכל, מצעד הגאווה הוא משמעותי מאין כמותו עבור אותם נערים ונערות בודדים, שלומדים להכיר את עצמם ולא אוהבים את מה שהפכו להיות. אותם ילדים שלפניהם מסע ארוך בדרך הלא קלה לקבלה עצמית, השלמה ואהבה. בצעדת החיים הלא קלה, מצעד הגאווה ייתן להם המון כוח וביטחון להם יזדקקו, עד שימצאו את עצמם ומקומם בחיים. עבורם זהו יום של שמחה בתוך עצב גדול, יום קטן מלטף בין המון מכות, יום של גאווה.
חג גאווה שמח.