הידיעות על הבחירה של הילרי קלינטון בסנטור טים קיין למועמדה לסגן הנשיאה לוו בפרשנויות כי הסנטור מווירג'יניה יוכל לסייע לקלינטון לגרוף קולות במדינה מתנדנדת זו, בה ניצח המועמד הרפובליקני ב-13 מתוך 14 מערכות בחירות לנשיאות בין 1952 ל-2004.
טענות מסוג זה – כי המועמד לסגן נשיא יסייע למועמד לנשיאות לזכות בקולותיהם של בני המדינה, האזור או הקבוצה האתנית או הדתית שלה הוא שייך – מושמעות תדיר בניתוח הבחירה של סגני נשיאים, וככל הידוע מדריכות גם את "צוותי החיפוש" שמנהלים המועמדים לנשיאות לאיתור סגנים מתאימים. שיקול זה הנחה גם את עסקני המפלגות, אשר עד 1940, כאשר הנשיא פרנקלין רוזוולט קבע כי הוא יהיה זה שיבחר את סגן הנשיא, בחרו את המועמדים לסגני נשיאים בוועידות המפלגתיות הארציות. כך, הקפידו הבוחרים לבחור זוגות מועמדים לנשיא ולסגן נשיא שיציגו איזון בין-אזורי, אם זה בין הדרום לצפון או בין צפון-מזרח ארה"ב למערבה.
כריסטופר דווין וקייל קופקו, צמד חוקרים מתחום מדעי המדינה, טענו לאחרונה בספרם "The VP Advantage: How Running Mates Influence Home State Voting in Presidential Elections" כי טענה זו היא יותר מיתוס ממציאות. סקירה של תוצאות הבחירות במדינות לאורך מאה השנים האחרונות מלמדת לטענתם כי בדרך כלל ההשפעה של סגן נשיא אינה כה קריטית, ולעתים חסרת משמעות לחלוטין. הבעיה המרכזית היא כי כדי שלדמות סגן הנשיא תהיה השפעה במדינה שבה הוא מתגורר, עליו להיות מוכר ואהוד ולכהן בתפקידים ציבוריים לאורך שנים. מצב זה מתקיים בדרך כלל רק במדינות קטנות, כמו במקרה של ג'ו ביידן מדלאוור הקטנטנה, אך למדינות אלו השפעה זניחה על המפה האלקטורלית.
דוגמה מפורסמת שבה בה דנים השניים בספרם היא הבחירה ב-1960 בלינדון ג'ונסון, אז סנטור מטקסס, כסגנו של ג'ון קנדי ממסצ'וסטס, בתקווה שיבטיח את קולותיה של מדינה זו ושל הדרום כולו למפלגה הדמוקרטית. אולם, אף שהדמוקרטים ניצחו בטקסס וברוב מדינות הדרום האחרות, כותבי הספר לא מצאו כל עדות לכך שמועמדותו של ג'ונסון לסגן נשיא תרמה לכך. בחינה של סקרי דעת קהל באותה שנה מלמדת כי ג'ונסון לא נהנה מפופולריות רבה במדינתו. להיפך - הוא היה פחות אהוד בטקסס מאשר במדינות דרומיות אחרות, ומצביעים דרומיים אהדו אותו פחות מאשר מצביעים בצפון.
מסקנתם של החוקרים היא כי גם אם בחירה בסגן נשיא "משלנו" מעלה את האהדה למועמד בקרב קבוצה מסוימת, לשיפור זה אין השפעה בבחירות או שההשפעה זניחה מאוד. בסופו של יום, הם קובעים, המצביעים בוחרים בנשיא ולא בסגן נשיא. כך, הבחירה בנשים כמועמדות לסגן נשיא – ג'רלדין פררו הדמוקרטית ב-1984 ושרה פיילין הרפובליקנית ב-2008 – לא סייעו למועמדים שבחרו בהן לזכות בשיעור הצבעה נשי גבוה מן הרגיל למפלגתם, והבחירה בג'ו ליברמן היהודי על ידי אל גור ב-2000 לא שיפרה את מצבם של הדמוקרטים בקרב המצביעים היהודים (שממילא הצביעו ברובם המוחלט למפלגה).
עם זאת, דווין וקופקו מצביעים על מקרה אחד שבו דווקא בחירה במועמדת לסגנות נשיא ממדינה קטנה יכולה הייתה להטות את הכף. בבחירות 2000 בחן אל גור את האפשרות לבחור לסגניתו את ג'ין שאהין, מושלת ניו המפשייר ודמות אהודה במדינתה. לבסוף, כאמור, בחר בג'ו ליברמן מקונטיקט. בניו המפשייר באותה שנה – בשונה מכל שכנותיה בניו אינגלנד – זכה ג'ורג' בוש, אך שאהין הדמוקרטית הצליחה להיבחר מחדש לתפקיד המושלת. לו הייתה שאהין סגניתו של גור, אפשר שארבעת הקולות האלקטורים של מדינה קטנה זו היו מצילות אותו, ופלורידה הייתה הופכת לחסרת משמעות. וכל השאר – היסטוריה.
הכותבת היא מומחית לפוליטיקה אמריקאית מהחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה בירושלים