לפני פחות משבועיים הם עוד היו במבחן. משווים תשובות לשאלות, מתעדכנים בנעשה בדרום ומנסים להתרכז בין אזעקה לאזעקה. בימים האחרונים הם עברו למבחן אחר – כזה שלא משנה כמה מתכוננים אליו – תמיד יש הפתעות, כאלו שעלולות לעלות בחיי אדם ולא רק בכמה נקודות פחות. משמיטים את העטים מהידיים ועולים על מדים.

אלפי סטודנטים כבר גויסו לשירות מילואים, אמנם ציבור הסטודנטים מהווה כ-6% בלבד מכלל האוכלוסייה בישראל אך חלקם בשירות המדינה גדול ועומד על כ-30% מכלל מערך המילואים. על פי הערכות התאחדות הסטודנטים, מתוך 40 אלף חיילי מילואים שגויסו, 15 אלף הינם סטודנטים. מתוכם, אלפי זוגות נשואים או בזוגיות עם ילדים. בין כל אלו נמצא גם אני.

רגע מתחבר לרגע והתמונה עדיין אינה ברורה, מקבל את הצלצול מיחידת המילואים, איפה לעזאזל זרקתי את הקיטבג? חייב לתפוס את רותם ולומר לה שהכול יהיה בסדר, אומר שלום לחברים בהתאחדות, להורים ולמשפחה מעכשיו אני רס"ל במילואים.

הפרטים עדיין לא היו ידועים, אבל אתה יודע שזה הזמן שלך, הזמן שלך להגיד מספיק. כולנו קצת איבדנו תחושת מציאות כשהפכנו את הייאוש למקצוע כחיילים בצבא פייסבוק, אבל עכשיו זה אמיתי מתמיד.

שלחי לי תחתונים ומנות חמות

בדרך לנקודת הכינוס עצרנו בקבר בן גוריון, החבר'ה התעקשו לעצור, לקבל ממנו משב ציונות. "הוא ידע מה העם צריך", הם אומרים. "תקופה אחרת", אני עונה.

כמי שעומד בראש התאחדות הסטודנטים יש לי מסר אחד מאלו המייצגים את דור העתיד - אין  לאבד את התקווה. ברגעים אלו פועל צבא של סטודנטים שעזבו הכול ונענו לקריאת צו השעה, לאף אחד לא אכפת ממועדי ב', כולם שותפים לאותו הגורל. הסטודנטים נרתמים למאמץ הלאומי, חלקנו נחושים ומשרתים בחזית ומאות סטודנטים נוספים מתנדבים לגייס תרומות, לארח משפחות וסטודנטים מהדרום, לארגן ימי כיף לילדי הדרום ועוסקים כל העת בהסברה איכותית בעולם למען ישראל.

תמיד האמנתי שאני חלק ממחנה השלום, אפילו העזתי ונעניתי לבקשתו של יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס להגיע עם משלחת סטודנטים למוקטעה שברמאללה, ביקור שלצערי לא יצא לפועל. רציתי לשאול אותו, את מר עבאס, שאלות נוקבות, איך למען השם הוא רוצה להקים מדינת לאום בלי שיש לו אחיזה ושליטה ברדיקלים, בקיצוניים שזורקים את חלום העצמאות הפלסטינית לזרועות 72 הבתולות.

לא קל להתנתק מחיי הבית והמשפחה, רותם מילאה לי את התיק במנות חמות וההורים, שרצו לקוות שאולי ברגע האחרון יחליטו לוותר על יחידת המילואים שלי, לא מוצאים מילים להניע אותי מללכת. תחושת השליחות מורגשת – גם אצלי וגם אצל חברי הסטודנטים שאיתי בשטח. העובדה שגם העורף הותקף ומותקף ממחישה את הנחיצות של הפעולה שאנו ביום הארבעה עשר שלה.

ידענו כולנו מהי המשמעות של כניסת כוחותינו לעזה, ידענו שצפוי לנו כאב רב. המטרה היא לחזור הביתה כמה שיותר מהר, עם כל החבר'ה שלמים וללא פגע ולעורף שקט. אני מאמין שיצאנו למערכה צודקת. אנו כאן עם המדים מחכים לתדרוך הבא, ממשיכים קדימה למען אלו שנלקחו מאיתנו ולמען תושבי מדינת ישראל. כעת כלוחם בפלוגת חי"ר, שנכון לשעת כתיבת טור זה אמורה להיכנס לעזה, אני יודע - אין לי ארץ אחרת, זה הבית שלי, כולנו משפחה - זהו הדבר החשוב מכל, ועליו לצערי אני נאלץ להילחם.

אורי רשטיק הוא יו"ר התאחדות הסטודנטים בישראל