בקרוב ילמדו על השואה בכל הגילים (צילום: משרד החינוך)
איך בדיוק מסבירים במילים יפות מה קרה שם? | צילום: משרד החינוך

כשקראתי לראשונה על תכנית לימודי השואה החדשה של משרד החינוך, נזכרתי דווקא בשיר המפורסם של יהודה עמיחי: "אלוהים מרחם על ילדי הגן/ פחות מזה על ילדי בית הספר/ ועל הגדולים לא ירחם עוד". כנראה שאלוהים, או יותר נכון שר החינוך שי פירון, שהוא כידוע שר רחום וחנון, החליט שהוא מוותר קצת יותר מדי לילדי הגן. שמה שבאמת חסר להם זה עוד איזו טראומה הגונה שתיחרט במוחם הרך על מנת שיהיו ילדים טובים. הרי הצפירה הזאת מה זה מלחיצה אותם, אז למה שלא נתבל אותה באיזה צ'יזבאט מעורר פלצות שקרה לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, כדי למנוע מהם סופית את האפשרות להתפתח לאנשים נורמטיביים שלא זקוקים לאספקה תמידית של סמים פסיכיאטריים?

אז איך בעצם אמורות הגננות לחנך את הזאטוטים על משמעות השואה מבלי להשתמש ב"תכנים מאיימים" וב"המחשות פיזיות העלולות לעורר פחדים", כפי שמפורט בתכנית החדשה? האם הן אמורות להקריא להם קטעים נבחרים מתוך "קופיקו הולך לאושוויץ", או אולי להראות להם את הפרק ב"טלטאביז" שבו טינקי ווינקי מפיץ תורת גזע? ואיך כל זה משתלב עם החסידות שמביאות תינוקות לעולם בכל פעם שיש קשת בענן? לא ברור. העיקר שהילדים האלה ידעו שמשהו נורא קרה לעם שלהם פעם. שיש מפלצת איומה, אמורפית אבל ממשית לגמרי, שאורבת להם מתחת למיטת ההיסטוריה, ומחכה לרגע הנכון לתקוף. והרגע הזה עוד יגיע. חכו חכו שתעלו לכיתה א'.

באופן אישי אני יכול לספר מזכרונותיי כתיכוניסט שאפילו אז לא היינו בשלים ללמוד לעומק את הנושא הזה. שכשהטיסו את הכיתה שלי למסע המסויט לפולין, רוב התלמידים העדיפו לשתות וודקה מזרח אירופאית זולה ולהתנסות מינית בחדרי המלון מאשר להתמודד עם הררי האפר הבלתי אפשריים אליהם נאלצו להישיר מבט במיידנק. כך קורה משנה לשנה, מדור לדור, ודבר לא ישנה זאת. הרי בשביל הילדים המקום ההוא שאי אפשר לברוח ממנו ושבו אנשים מרושעים מכריחים אותך לסור למרותם לא נקרא מחנה ריכוז. הוא נקרא בית ספר.

ביקור יקר. למצולמים אין קשר לנאמר (צילום: חדשות 2)
כן, כי בתיכון הצלחנו להתמודד עם כל המידע הזה. ארכיון | צילום: חדשות 2
אבל למה לדבר על סיפורים אישיים? הרי באנו לדבר על האתוס הקולקטיבי, הדבר הזה שמאחד אותנו כעם, אפילו את אלה מאתנו שמשפחותיהם כלל לא היו בשואה ושלא ברור איך כל הטירוף הזה נוגע אליהם, ע"ע מזרחים. את הסיפור שלהם, כמובן, אף אחד לא יחשוב בכלל לספר לילדי הגן. לעבר של הפרענקים האלה אין חשיבות לאומית, ולשואה יש. הרי בסופו של דבר, לאן כל החינוך הזה לשואה חותר? לשלב שבו מלמדים אותנו שאנחנו מצויים בסכנה קיומית מתמדת, שאם נעצום עין לשניה אויבינו יקומו לכלותנו והשואה תזכה לגלגול נוסף. האויבים האלה כל הזמן משנים צורה, אבל הבסיס נשאר זהה – פעם אלה היו עמלק, אחר כך האינקוויזיטורים, אז הנאצים ולבסוף הערבים. הגבול בין שני הצוררים האחרונים מטושטש במערכת החינוך שלנו כגבול שבין ישראל לרשות הפלסטינית, ולא בכדי. קודם נלוש את הילדים עם סיפורי אימה על הנאצים, ניתן לפחד הזה לתפוח, ואז נוסיף לתערובת קמצוץ של איום ערבי, ואחרי 12 שנה בתנור הפדגוגי - הופ! הילדים הקטנים שלנו בשלים לצאת למלחמה.

הגיע הזמן שהעם היהודי יפסיק לבסס את זהותו על טראומה קולקטיבית. שהדבר שנותן לנו זכות קיום במדינה הזאת לא יהיה הצלקת שנותרה מהנסיון להשמיד אותנו. שילדינו לא ילמדו רק על הפרעות והאקציות והפתרון הסופי, אלא גם על התקופה המפוארת של יהדות אירופה לפני מלחמת העולם השנייה, שהולידה הוגים חשובים ביותר כמו זיגמונד פרויד, חנה ארנדט, היינריך היינה ואחרים, ששמותיהם בכלל לא מופיעים בספרי הלימוד. וזה גם לא יהיה סוף העולם אם נכניס לשם כמה הוגים ממרוקו ומעיראק. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות הוא שהילדים שלנו לא יהיו בחרדה קיומית מתמדת, והרי בואו נודה בזה, אף אחד לא הולך למחוק אותנו מהמפה בזמן הקרוב. האיום הממשי שריחף מעלינו בסמוך לקום המדינה כבר התפוגג ממזמן, חרף נבואות הזעם של ביבי שאוהב ללהג על השואה האיראנית הממשמשת ובאה. כרגע, הסכנה המוחשית ביותר שניצבת לפני ילדינו היא זו שאחראים לה חברי מפלגת יש עתיד, ובעיקר יאיר לפיד ושי פירון. על הטעות שלהם אנחנו עוד נצטרך לשלם, ועל כך לא נסלח ולא נשכח.