דמעה אחת לא זלגה אתמול כשממשלת ישראל הורידה את הגיליוטינה על רשות השידור. במשך כחמישים שנות קיומה היא הצליחה להשניא את עצמה גם על גדולי תומכיה ולייאש את כל מי שטען בזכות השידור הציבורי. ועכשיו, עם בונבוניירה לחג בדמות ביטול האגרה, אפשר כמעט לשמוע את צהלת ההמון הרעב לנקמה. דינג דונג, המכשפה מרוממה מתה. אלא שזה ממש לא יום לחגיגות. כבר בעתיד הלא רחוק עשוי היום הזה להתגלות כיום הזיכרון לשידור הציבורי.
רשות השידור נולדה כמתה-מהלכת, מחוברת בחבל הטבור אל משמני השלטון. מעולם לא היה לנו שידור ציבורי באמת. הייתה לנו מוטציה רעבתנית שבלעה מיליארד שקל בשנה והפכה לסמל הסיאוב והנפוטיזם הממשלתי. מין תפלץ-פרנקנשטיין של שידור ממלכתי שעל סף התעמולה. פוליטיקאים מכל המפלגות אחזו בה בציפורניהם לאורך השנים, חונקים ומסרבים לשחרר, מטפחים את המפלצת ומנפחים אותה, ממנים מקורבים ומפזרים שחיתות לכל עבר. והנה כל זה תם ונשלם.
או שזה מה שהייתם רוצים לחשוב. כי כמו בכל סרט אימה טוב, בדיוק כשחשבתם שזה נגמר, יזקוף הסיוט את ראשו לסצנה מקפיאת-דם נוספת. ההסתדרות תתנגד. בג"צ יתערב. כספי הפיצויים לאלפי העובדים, שלא הוסדרו ברפורמה הנוכחית, יזעקו מתוך האדמה. ים של דמעות ובלאגן ושפריצים מטאפוריים של דם עוד צפויים לנו. מבעית מכך, גם כשרשות השידור הנוכחית אכן תנפח את נשמתה סופית, אי שם ב-2015, היא עשויה לצוות לנו במותה סרט-המשך גרוע.
400 שקל שיעלו לנו ביוקר
ועדת לנדס, שעל בסיס המלצותיה נחפזים שר התקשורת גלעד ארדן ושר האוצר יאיר לפיד לקצור רייטינג פופוליסטי, קבעה כי תחת רשות השידור ז"ל תקום רשות שידור חדשה. היא תתוקצב מתקציב המדינה במקום מכספי האגרה, חשופה מתמיד לבחישותיהן של מפלגות השלטון, כשמשרד האוצר יושב לה על השאלטר. רק תסתכלו על תלוש המשכורת שלכם ותבינו כמה טובת הציבורי בראש מעייניהם של פקידיו.
הסידור החדש לא יעלה לנו מיליארד שקל. אולי שליש או רבע מכך, פלוס מינוס כמה מאות מיליונים שבכל זאת יגיעו מהמיסים שלכם. וזה עדיין לא יהיה שידור ציבורי. ואולי אכן יהיו ברשות החדשה פחות ועדים מסואבים ושעות פיקטיביות ואבטלה סמויה וחוסר-מקצועיות מאובן ואנכרוניסטי. אבל זה עדיין לא יהיה שידור ציבורי. אם נקבעו מנגנונים כלשהם לניתוק השליטה הפוליטית ברשות האמורה לקום, הם לא הובאו לידיעת הציבור. וזו עדיין תהיה מפלצת-צעצוע של פוליטיקאים והם יוכלו לחזק או להחליש אותה לפי צרכיהם. מה עשינו בזה? כלום.
מגיני השידור הציבורי מוצאים עצמם לעיתים כשהם מתקשים להסביר את חשיבותו, אבל זה מאוד פשוט: טלוויזיה טובה, אמיצה ומגוונת יותר. קחו את עילית המגישים המוכשרים בקול ישראל ותכפילו פי עשר. קחו את העיתונאים הטובים שעוד נותר בערוץ 1 ותכפילו פי עשר. קחו את היצירה המקורית ואת הדוקו הבועט ששידור ציבורי אמור להיות ביתם הראשון. עכשיו קחו 200 מיליון שקל, תנו למקצועני טלוויזיה לנהל אותם ויש לכם ערוץ רלוונטי לצופיו ולמציאות הישראלית. האפשרות הזאת, כמובן, מפחידה את הדרג הפוליטי יותר מכל.
שידור ציבורי בלתי-תלוי חשוב לדמוקרטיה ולחופש המידע, בעיקר במדינה שגופי התקשורת שלה מתמעטים ונאבקים על הישרדותם, אבל עושה רושם שהממשלה מעדיפה עוד מוטציה מוחלשת שאפשר לשלוט בחוטיה. כן, לא נשלם על זה 400 שקל בשנה. זה לא אומר שלא נשלם על זה ביוקר. האם נזכור את כל מה ששידור ציבורי יכול היה להיות? ודאי שלא. הנה, 400 שקל. כבר שכחנו.