באביב 1993, לפני 19 שנים, כשקבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב הפסידה במשחק החמישי בחצי הגמר של הפלייאוף להפועל גליל עליון, נולדה תופעת "הקומץ" של אוהדי הפועל תל אביב. באותו לילה, סמוך לחצות, חיכו כמה עשרות "אוהדים" אדומים למכבים המפסידים בשדה דב, צבעו מוכניות בצלבי קרס והשמיעו קריאות נאצה.
מכבי הפסידה אז את האליפות אחרי עשרות שנים. הפועל הפסידה את צביונה. בין החוליגנים בשדה דב היו גם כמה אנשי תקשורת שמזוהים עם הקבוצה. חלקם ממשיכים להוות עד היום "סמל" לחוליגנים של הפועל, והיו חלק מההסתה נגדי כששימשתי כיו"ר קבוצת הכדורסל. העובדה שהקבוצה בראשותי רשמה הישגים, לא הזיזה להם דבר. המטרה סומנה.
לפני שבע שנים, באביב 2005, במהלך משחק דרבי כדורסל באולם אוסישקין, הורחקו מהיציע ביוזמתי באמצעות שוטרים קרוב למאה אוהדי הפועל שפרקו עול בקריאות נאצה כלפי יו"ר מכבי שמעון מזרחי ושחקני הקבוצה. מאז אותו אירוע, "הקומץ" לא ירד ממני. רדפו אותי לכל מקום, בדיוק כפי שעושים היום לאלי טביב. הטיחו בי עלבונות, איימו עליי, הגיעו עד לביתי, העיפו לבנים על הדלת והטרידו אותי בשיחות טלפון אנונימיות בשעות הלילה.
יותר מפעם אחת, כשאותם אוהדים התפרעו במשחקים, פניתי לבית הדין המשמעתי וביקשתי עונש של קיום משחקים ללא קהל. כל עווני היה בכך שהבנתי שאם לא ניאבק נגד "הקומץ", הכתובת תהיה על הקיר.
כשנתיים לאחר מכן פעלתי להריסתו של אולם אוסישקין. אותו "קומץ" פתח במחאה נגדי – מחאה צודקת כל עוד אינה אלימה וחורגת מהנורמות. אלא שבמסגרת אותה מחאה, שליחיו של "הקומץ" השחיתו את קברם של הורי ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי. זו כבר לא הייתה נורה אדומה, זה היה פרוג'קטור.
גם המחאה נגד אלי טביב לגיטימית, כל עוד היא מתקיימת בנורמות מקובלות, אפילו אם אינה מוצדקת. אבל כשהשליכו רימון על ביתו, מישהו חייב היה להבין שזה לא האקורד האחרון. מי שראה ביום ראשון בלילה את התנהגות "הקומץ" (ולהפועל יש מאות אלפי אוהדים ראויים, מדן ועד אילת), קיבל חלחלה. אותי זה לא הדהים, כי רבים וטובים נתנו גושפנקא למה שקרה בשתיקתם.
הנזק להפועל תל אביב בכדורגל, קבוצה מפוארת, הוא בלתי הפיך, אבל אולי זה היה צריך לקרות על מנת שכל יפי הנפש יבינו שצריך לנהל מלחמת חורמה נגד "הקומץ". כן, גם אם זה ידרוש לבנות את המועדון מחדש.