קשה לבוא בטענות להחלטה הנחושה של ממשלת ישראל לא לאפשר שוב את פריצת הגבולות, כפי שארע לפני כשלושה שבועות. בניגוד לעדויותיהם של "כוחות ההצלה" הסוריים, הוראות הפתיחה באש ידועות וברורות למדי: אש חיה תכוון אל עבר רגליהם של המתקרבים אל הגדר, ואילו מי שיגע בגדר דינו מוות.
בעולם מתוקן עמדתה של ממשלת ישראל לא הייתה זוכה אלא למשיכת כתפיים, באשר הגנה על ריבונות מדינית היא מוסכמה בינלאומית. כשם שאדם הפולש אל ביתי או לוקח ממני את חפציי הוא עבריין, כך אדם הפולש אל מעבר לגבול המוכר של המדינה שלי. העונשים שונים ושיטות הפעולה למניעת השגת הגבול שונות, אך העיקרון זהה.
אלא שאנו לא חיים בעולם מתוקן, ובעולם הזה כל מה שתעשה ממשלת ישראל יזכה לגינוי. או מהקהילה הבינלאומית, או מגורמים בחברה הישראלית, או מהמדינות השכנות, וקרוב לוודאי שגם וגם וגם. הציבור השפוי בישראל כבר אמור היה להתרגל למצב הזה, אך הפרצופים המודאגים בכל פינה מעידים שלא זה המצב. דרך המלך להבנה נכונה של המתקפה הפלסטינית החדשה הזו, היא לשים אותה – כמו כל דבר אחר – בהקשר הנכון.
ראשית יש לומר מלה על המלה החדשה בז'רגון המדיני-פוליטי שלנו: "נאכסה". טבע אותה לפני בדיוק 44 שנים לא פחות מאשר גמאל עבד אל נאצר. אמן התדמיות הזה הצליח באמצעותה להפוך את כישלונו הצבאי המוחלט בששת הימים (שמבחינתו נמשכו כ-3 שעות) לכישלון-זמני, כלומר לתקווה מחודשת, כלומר לניצחון תדמיתי. נאצר, שעשה עצמו מתפטר בעקבות הכישלון הצבאי "לשחרור פלסטין", נישא על כפי ההמונים המעריצים בחזרה אל בית הנשיא, משם החל סיבוב נוסף במלאכת המדינאות הערטילאית המבוססת כל-כולה על מלל נבוב שמטרתו להרוויח זמן ולשמר את המצב הקיים.
רוצים הישגים מדיניים או מחיאות כפיים?
וזה בדיוק הסיפור עם ה"פלישה" הפלסטינית ביום הנאכסה וביום הנאכבה, או בכל יום סמלי אחר שנועד להנציח את המצב הקיים, דווקא על ידי פעולות הרואיות המצטלמות היטב בטלוויזיה. אדרבא, עצם ריכוזם של אלפי פלסטיני בסמוך לגבול, הוא הוא הניצחון התדמיתי. אם יסתערו האלפים על הגדרות ויפילו אותן – ניצחנו! אם ייהרגו בדרך כמה פלסטינים עטופים בדגלי הלאום – שוב ניצחנו! אם ידו של חייל ישראלי מבוהל תהיה קלה מדי על ההדק ובמקום כמה פלסטינים יהרגו עשרות – אדרבא ואדרבא!
ברוח דבריו האלמותיים של הפילוסוף הצבאי הגרמני פון קלאוזביץ: מלחמת התדמיות אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים. ומכאן, כשם שחובתו של האזרח הישראלי לשאול עצמו מה המדיניות העומדת מאחורי ירי הקסאמים, רצח תינוקות או חטיפת חיילים, כך עליו לשאול מה המדיניות העומדת מאחורי ההתנפלות על הגדרות. והתשובה, כמו במקרה של נאצר והנאכסה של 1967, היא שימור המצב הקיים.
על מנת להבין זאת אין אלא להקשיב שוב לדברי המפגינים: או כל אדמת פלסטין לפלסטינים, או מות קדושים. בקיצור, כלום או כלום. בעניין זה צדקה שרי אריסון: השינוי, אם בכלל, יתחיל בתוכי ההנהגה הפלסטינית. הסימן יהיה פחות הכרזות ומעשים סמליים, ויותר צעדים שמטרתם הבטחת כבודו ועתידו של העם הפלסטיני. הדרך לשם עוברת במנהיגות מהסוג שהפגינו במעשים אבו-מאזן וסלאם פייאד. כמו ההנהגה הציונית של ימי טרום המדינה, את הדגש הם שמו על מעשים "כאן על פני אדמה", ולא על הירואיקה בגרוש שמטרתה לקבל מחיאות כפיים בדעת הקהל העולמית, ותו לא.