ביום חמישי האחרון קיימה עיריית תל אביב יפו אירוע חינוך הפורץ את גבולות השיח, ההוראה והמעשה הבית-ספריים. זהו אירוע שערער במהותו על כל מה שחושבים, מדברים וכותבים על חינוך בארץ. וכל כך למה? לטובת הדמוקרטיה הישראלית, החברה שאנחנו חיים בה, העולם בו יגדלו ילדינו.
דמוקרטיה באה לידי ביטוי גם בתכנית הלימודים והאופן בו המורה מלמדת. הוראה המעזה לחשוף את התלמידים לסוגיות בוערות יומיומיות בחברה הישראלית, שיח שעוזר לילדים להבין את העמדות השונות, את הנעשה סביבם, את העולם והחברה. זה לא יקרה אם לא מרחיבים את הידע, את יכולת החקר ואת אהבת הלמידה.
אני מאמינה שחשוב לפתוח דיון בכיתה על מקרה אלאור אזריה, לשמוע מגוון דעות על השקפות פוליטיות ולהבין את תפקידו של בית המשפט כרשות שופטת. אני בטוחה שחשוב לדבר עם הנוער על האונס הקבוצתי בהרצליה וחולשת התביעה וזכות נשים על גופן. ובכל יום רוחשות סוגיות חברתיות, פוליטיות וגלובליות, שעשויות להעשיר את תכנית הלימודים ולחבר את התלמידים להקשרים רחבים יותר של ההיסטוריה, התנ"ך, אזרחות ושאר תחומי הדעת.
כל זה לא אפשרי כשהמורות והמורים חוששים להביע עמדה. אף דיון אמיתי לא יתקיים כל זמן שאין למנהלות ולמנהלים הגיבוי להעז, לנסות, לפרוץ גבולות ולהיות מנהיגים חינוכיים.
תל אביב יפו חרטה על דגלה את החינוך לדמוקרטיה וחיים משותפים. דמוקרטיה מתחילה באקלים הכיתתי, המאפשר מגוון דעות, מחלוקות ודיונים אמיצים, המאפשר לכל תלמידה ותלמיד להיראות ולהישמע. היא ממשיכה בתרבות הבית-ספרית המקיימת דיאלוג פתוח, שקוף וכן בין המורים לבין עצמם, בין בית הספר וההורים, בין המורים ובין התלמידים, תרבות המעודדת חשיבה ביקורתית והקשבה למגוון דעות.
אני לא צריכה להתנגד לחוק המואזין על מנת להעריך את החלטתו של מנהל בית ספר ביפו לשנות ליום אחד את הצלצול לקריאת המואזין לאות מחאה. אני לא צריכה לאהוב את ההחלטה של מנהל תיכון דתי להוציא את הילדים לטקס בשא-נור. עמדתי הפוליטית אינה חשובה. העיקרון החינוכי של אוטונומיה פדגוגית וחירות מחשבתית למנהלים, מורים ותלמידים, הוא החשוב פה.
דמוקרטיה היא לא עניין של מחנה פוליטי. לראיה, זאב ז'בוטינסקי היה באותה מידה דמוקרטי וליברלי כמו הרצל, והנשיא ראובן ריבלין וזהבה גלאון יסכימו על עקרונות זהים של דמוקרטיה וחיים משותפים.
במערכת חינוך אשר תפקידה לפתח יכולות אינטלקטואליות ומוסריות בקרב בוגריה לא ניתן לעסוק כל היום במה אסור למנהלים, למורים ולתלמידים לעשות, להגיד ולבטא. למערכת החינוך הממלכתית-ציבורית בישראל יש תפקיד מכריע בשמירה על מדורת השבט הישראלית, ואולי היא בין המערכות הממלכתיות הציבוריות האחרונות שנותרו לנו. איך נדע להכיל את כלל האוכלוסיות במערכת החינוך שלנו ללא פתיחות, ללא פלורליזם, נקודת מבט שוויונית ומאפשרת? תפישה מהותית של חופש ביטוי, של מחלוקת כערך חינוכי, של שוויון כתפישת עולם היא המובילה את מערכת החינוך של תל אביב יפו.
מערכת החינוך שלנו כוללת שלל אוכלוסיות מגוונות – תלמידים חרדים וחילונים, ערבים ויהודים, עשירים ועניים, ותיקים ועולים. אין אוכלוסייה אחת צודקת ואין אוכלוסייה שלא ניתן להקשיב לה. ילד וילדה הגדלים במערכת החינוך התל-אביבית-יפואית הם ילדים שצריכים להכיר, להקשיב, להשמיע ולהביע עמדה גם ביחס לסוגיות מורכבות. מערכת חינוך כזו לא ניתן לבנות על "אסור" ועל הוראה מתוך אילוצים כי אז אנו הופכים את המורים לטכנאים של ציונים ושל בגרויות.
ואם היינו מודדים את החינוך גם במדד של דמוקרטיה: של הפחתת גזענות, של סובלנות ושל גמישות מחשבתית. איך היה נראה החינוך אז?
הציר המארגן של התוכנית להעמקת ערכי הדמוקרטיה, שאנו מפתחים בעיר בעזרת מורות ומורים, מנהלות ומנהלים ואנשי חינוך, היא מגילת העצמאות, בדגש על המושג "מדינת היהודים הדמוקרטית", אשר טומן בחובו חלק גדול מהמחלוקות בציבור הישראלי. נשאף לפתח מדידה אחרת בבתי הספר, כזו המעודדת שיח, דיון, העמקה וחופש ביטוי.
נכון, קיים קושי אמיתי בהוראת פוליטיקה בכיתות הלימוד במדינות דמוקרטיות, ופעמים רבות משרד החינוך מתמודד עם סוגיה חשובה זו על ידי הטלת איסורים ומגבלות. האם זו בהכרח הדרך הנכונה או היחידה למנוע פוליטיזיציה של החינוך הפוליטי?
האדם הוא תבנית נוף מולדתו, כתב המשורר שאול טשרניחובסקי, ותבנית הנוף העירונית של תל אביב יפו היא חילונית, פלורליסטית ודמוקרטית, עם הרבה מקום, כבוד ושוויון למיעוטים הרבים בה. נמשיך לעודד את המורות והמורים שלנו להיות מחנכים, ללמד את הילדים שלנו לשאול שאלות, ואת כלל השותפים במערכת החינוך שלנו לחשוב בגמישות ולהיות מעורבים חברתית ואזרחית בדברים החשובים להם.
לפחות עד שיגידו לנו שאסור.
הכותבת היא מנהלת מינהל החינוך בעיריית תל אביב יפו