ההחלטה של נתניהו לפתוח במתקפה חזיתית, גסה, מסיתה ועמוסת שקרים כנגד שני העיתונאים החוקרים החשובים בישראל, אילנה דיין ורביב דרוקר, אינה מקרית. היא מהווה שלב חדש במנהיגות הפוליטית של נתניהו ומייצגת שינוי עומק בתרבות הפוליטית ובשיח הפוליטי שלנו. כל הסימנים להגעתו ניתנו מבעוד מועד: נושאי הבשורה בדמות הדוד ביטנים של הליכוד פקדו את ארצנו בחודשים האחרונים כנחליאלים המבשרים על הגעתם של ימים סוערים ואפלים. האפלה שהביא נתניהו היא למעשה מימוש ההבטחה.
נתניהו אינו מעוניין עוד בחלוקה הפוליטית שבין ימין לשמאל. הוא לא מעוניין להנהיג את מחנה ארץ ישראל השלמה תוך התמודדות אידאולוגית עם שאריות מחנה השלום או התמודדות פוליטית עם מחנה ההמתנה בראשות לפיד והרצוג. נתניהו לוקח מקל עבה ומסמן קו חדש בחולות הציבוריים שלנו. הקו מבחין בין מי שמוכנים לקבל את מנהיגותו האישית (והמשפחתית) ללא סייג, בהכנעה ונאמנות, לבין המעזים להשמיע דבר ביקורת או תהייה על דרכו ועל התנהלותם שלו ושל קרוביו ומקורביו.
החלוקה הפוליטית החדשה היא בין שני מחנות הניצבים משני צדי הקו שמתח נתניהו. החפיפה בין חלוקה זו לבין ההבחנה בין הימין והשמאל הישנים אינה מקרית, אבל היא גם בהחלט אינה מלאה. מחנה אחד הוא מחנה האמת והחופש. החברים בו דורשים, אולי מתוך הרגל דמוקרטי נושן שקשה להיפטר ממנו, שיח ציבורי פתוח, מבוסס על אמיתות ניתנות להוכחה, שבו מותר לאדם להשמיע את דעתו, אזרחים שואלים שאלות ודורשים תשובות ופוליטיקאים מבינים שעליהם לענות עליהן ולתת דין וחשבון לציבור. השיח הציבורי במחנה הזה מבוסס על עובדות, על המתרחש במציאות, ועיקר הוויכוח נסוב על תיאור נכון של העובדות ועל משמעותן.
בעברו השני של קו ההפרדה הפוליטי החדש מטפח נתניהו ציבור שונה בתכלית. השאלה הפוליטית הראשונה בצד הזה של הקו אינה "מה קורה בישראל" או "מהי הדרך הנכונה הלאה לטובת ישראל"; השאלה היא "האם לנו אתה או לצרינו". ההתמקדות היא באזרח הטוען טענה, ולא בטענה. האזרח מתויג על פי מידת תמיכתו בבנימין ושרה נתניהו. לפי התפיסה של המחנה הפוליטי החדש הזה, האזרח שמבקר אותם, את קרוביהם או את מקורביהם, אינו זכאי למענה ענייני, אינו יכול להיות שותף לשיח ציבורי חופשי, ויש לפעול להשתקתו.
מעולם לא נמניתי עם אוהדיו של נתניהו, בשום מישור של פעילותו הציבורית. בכל זאת אי אפשר להתעלם מכך שהדרך האידאולוגית השגויה שהלך בה בעבר אינה דומה במאום לדרכו הפוליטית החדשה, דרך שהלכו בה לפניו מנהיגים טוטליטריים מסוכנים שהובילו את מדינותיהם לאבדון. נתניהו יודע היטב שבימים שהתקיים ויכוח אידאולוגי רציונלי בישראל, הוא היה צריך להתמודד עם טיעונים קשים לעתים - מבית ומחוץ - ועם נסיבות משתנות שעלולות להשפיע על חלוקת המחנות האידאולוגיים. מסקנתו מהבחירות האחרונות שהציבו סכנה כלשהי, ולא קטנה, לשלטונו, היא מעבר לפוליטיקה המבוססת על השתקה והפחדה של יריבים, על סירוב להשתתף בוויכוחים פוליטיים לגופם ועל תביעה לנאמנות אישית מהציבור. תנאי לתחזוקתה הוא לפיתה הדוקה של השיח הציבורי בגרונו. זו מהות החזקתו של נתניהו בתיק התקשורת וצעדיו נגד כל אפשרות של עיתונות ביקורתית.
אלה המחנות הפוליטיים החדשים. זו התקופה שבה כל אזרח צריך לשאול עצמו מאיזה צד של הקו הוא מתייצב. האם הוא מוכן לקבל בהכנעה כל גחמה מלכותית של משפחת נתניהו, בלי לשאול שאלות ותוך הפגנת נאמנות מתמדת. העונים בחיוב ייהנו מחיים שקטים ורגועים, נטולי הפרעות ונטולי תקווה, במדינה שמתדרדרת אל תהומות של שליטה ורוע. מן הצד השני יתייצבו אזרחים שידרשו מידע ותשובות על כל מהלך של הממשלה ושל ראשיה, יביעו עמדות ביקורתיות ולא נעימות ויחפשו תגובה אידאולוגית מנגד שניתן להתווכח עמה. יהיו בקבוצה גם אנשי ימין שמבינים את חשיבותו של שיח ציבורי דמוקרטי ואת הסכנות האורבות לישראל מקריסתו. אולי, רק אולי, הם יצליחו לשמור על הדמוקרטיה הישראלית ועל אזרחי ישראל ממציאות חיים חדשה, הרסנית ובלתי מוכרת לאזרחי ישראל, פרט למי שגדלו במדינות קומוניסטיות וטוטליטריות.
* הכותב הינו מרצה בכיר בביה"ס למשפטים ע"ש שטריקס במסלול האקדמי - המכללה למנהל