אבל אימא שלי לא הסכימה שאלך ללמוד סיעוד. היא תמיד אמרה לי "לכי ללמוד הוראה, תהיי מורה, ואז כשתהיי אימא תהיי עם הילדים שלך בבית בחופשות. למה לך להיות אחות? זו עבודה קשה ואת תצטרכי לעזוב את המשפחה שלך בלילות ובשבתות. זה לא כדאי".
כנראה שהייתי ילדה טובה אחרי הכל, כי הקשבתי בקולה ונרשמתי לסמינר למורים. לא אהבתי את העבודה הזאת. לפני 28 שנה, בעודי אמא צעירה ל-3 ילדים קטנים, אמא שלי נפטרה. זמן לא רב אחר כך החלטתי להגשים את החלום וללכת ללמוד סיעוד. אני זוכרת את השמחה הגדולה, כשהתקבלתי ללימודים, אני זוכרת גם את החששות. בכל זאת לא פשוט לפתח קריירה עם שלושה ילדים קטנים ובעל מאוד עסוק.
מיד עם תום הלימודים התקבלתי למשרת אחות בבית החולים הדסה עין כרם. בית החולים בו ילדתי את ילדיי, מוסד מפואר וחשוב, עם הצוות הרפואי הכי מוביל והכי נחשב בארץ. העבודה הייתה קשה מאוד, אבל ההנאה והסיפוק ששאבתי מהתפקיד, מהטיפול בחולים, היו שווים את המאמץ. שווים מאוד.
אחרי כמה שנים, ועם הצטרפתו של הילד החמישי למשפחה שלי, הרגש האימהי הכריע אותי. נטשתי את העבודה כאחות. פשוט לא יכולתי עוד לראות את ילדי נשארים לילות וימים בלעדי בבית והחלטתי לעזוב את המיקצוע המתיש הזה ולהתמסר לגידול ילדי. ואולי אמא צדקה, אולי מראש לא הייתי צריכה להלחם כדי להיות אחות?
לקחתי סיבוב חדש, הפעם הלכתי להיות סוכנת נסיעות, היש יותר כיף מזה? את הנוף של מסדרונות בתי החולים החלפתי בנופים מרהיבים של העולם הגדול, נהניתי לעבוד עם אנשים בריאים שעושים חיים ונוסעים לטייל בעולם, אחרי שנים בהם הייתי מקופת באנשים חולים שחולמים רק להיות בריאים. אבל משהו היה חסר בי, המשהו הזה זו תחושת הסיפוק.
קשה להסביר את ההרגשה הזאת, כשאת מגיעה למחלקה מדי בוקר ורואה את המטופלים שמחכים לך, שאם לא את, מי יטפל בהם? להחזיק יד לחולה מבולבל, ללטף ילד מבוהל, להושיט עזרה לקשיש. רק מי שעושה את העבודה הזו, כמונו האחיות, יכול להבין את ההרגשה הזאת. את הסיפוק. יכול להבין איך זה ללכת הביתה בסוף יום עבודה, עייפה ומותשת נפשית ופיזית כאחד, אבל בהרגשה עילאית, כי היום עזרתי לכל כך הרבה אנשים.
החודש קיבלתי רק חצי מהשכר הנמוך שלי
לפני 17 שנים חזרתי לבית החולים הדסה, וכיום אני אחות במרפאת אף אוזן גרון. מדי בוקר אני מגיעה לעבודה, כן, גם כשאני חולה בעצמי, גם כשהילדים שלי צריכים אותי בבית, אני מסבירה להם שאם אמא לא תגיעה לעבודה יהיו חולים שלא יקבלו טיפול.
האחריות האדירה לצד הסיפוק העצום, זה מה שגורם לי להגיע כל בוקר לעבודה. ולהגיע עם חיוך. מה עם השכר אתם בוודאי שואלים, נושא שעלה לדיון בימים האחרונים, כי זה מה ש"הכותרות" אוהבות. אז יודעים מה, אני מוכנה להיחשף פה, ולגלות לכם, שהמשכורת שלי היא רחוקה מאוד ממה שמתארים בכותרות. את כל העבודה הזאת, שגם כרוכה בסיכונים, בחשיפה למחלות מדבקות, בטיפול בקשישים, במגע יומיומי אם הצד הפחות יפה של החיים, את כל זה אני מבצעת בעבור שכר שרובכם לא הייתם יכולים לסבול.
לפני כשנה, בשביל צמצומים, קוצצה רבע מהמשרה שלי. איבדתי 1,500 שקלים מהשכר החודשי. כיום, עם ותק של 17 שנה, בגיל 54, השכר החודשי שלי, כדאי שתשבו, הוא 3,500 שקלים. והחודש, כמו שאתם בוודאי יודעים, קיבלתי רק מחציתו. חגיגות שכר? אין לי מושג על מה מדברים, כי אצלנו במרפאה חוגגים רק שכחולה מחלים, או בימי הולדת של הצוות הרפואי עם עוגה שמישהו מביא מהבית, ומזון של בית חולים.
האווירה שאופפת את המוסד הרופאי הזה בימים האחרונים כואבת לי מאוד. הנה המוסד שכל כך הרבה חיים ניצלו בו, שהבריאו בו מאות אלפי חולים, חולה בעצמו, נראה כאילו הוא נאבק בנשימותיו האחרונות. המרפאה שלנו כמעט ריקה מאדם, אני מתגעגעת למסדרונות העמוסים בחולים, לחיוך שלהם כשהם יוצאים הביתה. אני רק רוצה להמשיך ולהגיע מדי בוקר למסדרונות האלו, רוצה להמשיך ליהנות מתחושת הסיפוק. כולי תקווה שהמשבר הזה יסתיים בקרוב, אין לי דרישות להעלאה בשכר, וגם לא אכפת לי מהשיחות התכופות ממנהל הבנק שלי, שאומר שהמצב קשה וחייב להכנס כסף בקרוב. אני רק רוצה דבר אחד - שכולנו נוכל לחזור לעבוד במקום שאנחנו כל כך אוהבים, שנוכל להמשיך ולהושיט עזרה לאלו שצריכים.