ילד עצוב עם דובי - אילוסטרציה (צילום: pixland)
ילדים ששומעים אזעקה ומרטיבים במכנסיים | צילום: pixland

אחת לכמה חודשים כולנו נצמדים למסכי הטלוויזיה לרגל הסלמה בגבול הרצועה. זה קורה בדרך כלל כשיש מטר אינסופי של רקטות/ גראדים/ קסאמים/ מרגמות על יישובי הדרום, ולרוב מלווה בפצועים או חלילה הרוגים. אבל מלחמת ההתשה של הדרום לא מחכה לדיווחים בטלוויזיה. בשביל התושבים והילדים של יישובי עוטף עזה והסביבה - ובשנים האחרונות גם אופקים, אשקלון ובאר שבע - המלחמה הזאת נמשכת כל השנה. גם אם לנו, תושבי המרכז, נראה שהכל שקט שם.

גם בימים של מה שמכונה "רגיעה" אנחנו שומעים מדי פעם ברדיו ידיעה זניחה על רקטה שנפלה בשטח פתוח. לנו, תושבי המרכז, זה גורם לשחרר אנחת רווחה שמתפוגגת באוויר כמה שניות לאחר מכן. אבל אותה רקטה, אותה אזעקת צבע אדום, גרמה לילד שם להשתין במכנסיים. ולא, אני לא מתכוון לכך באופן מטפורי.

קסאם? אני חוזר לישון

יום נוסף ללא לימודים, ארכיון (צילום: AP)
הם ישנים בממ"דים כי לא בטוח שיצליחו להגיע באמצע הלילה למרחב מוגן | צילום: AP

בשנים 2004-2007 למדתי במכללת ספיר וגרתי בשני קיבוצים בעוטף עזה. היו באותה תקופה לא מעט נפילות שלא הבקיעו את מחסום האדישות הציבורית. אני לא יודע אם זו הרוח הצעירה וקלות הדעת שאפפו אותי אז, אבל מהר מאוד הבנתי שאם אני לא אפתח אדישות למצב, אני אחיה בחרדה מתמדת. את האמת, עד השנה השנייה ללימודים בכלל לא ידעתי איפה המרחב המוגן שאני אמור לרוץ אליו במקרה של אזעקה. את האמת, גם כשידעתי לא ממש הלכתי לשם. אני זוכר בוקר בהיר אחד שבו נפלה רקטת קסאם ממש לא רחוק מהבית שלי והרעידה לי את החלונות. רעשי השריקה והנפילה העירו אותי. קמתי מהמיטה בעייפות, הלכתי להשתין ופשוט חזרתי לישון.

אבל האדישות התמוססה כשפגשתי ילדים משדרות והקיבוצים, איתם עבדתי בפרויקטים שונים של חונכות. אז הבנתי איך הם חיים את זה בכל רמ"ח איבריהם. זה חלק מהם והמציאות היומיומית שלהם. הם מפחדים, אבל משחקים אותה אמיצים (אולי בדיוק כמוני). אתה מבין שכל פיצוץ של בלון מקפיץ אותם מהכיסא. את האמת, אפילו שנה אחרי שחזרתי למרכז, גם אותי.

כן, למרות ששיחקתי אותה גיבור, מתישהו הבנתי שהחרדה טפטפה גם אליי. שגם אם אני לא עושה כלום כדי להגן על עצמי, אני עדיין מפחד. צליל ראשון של סירנה של ניידת תמיד נשמע לך כמו אותו צליל צורם של אזעקת צבע אדום שבוקע מרמקולים אימתניים. בפנים בפנים אתה חי בחרדה מתמדת. ועם כל ההתנהגות האדישה שלי, רעשי השריקה והנפילה של אותה רקטה שנפלה ליד הבית שלי, עדיין מהדהדים מדי פעם בראשי.

זה לא האיום האיראני

אני לא יודע מה היה המצב שם עכשיו ביומיום. אולי באמת המצב השתפר והייתה רגיעה יחסית, ואולי פשוט מהרגע שחזרתי להיות איש מרכז הכל נראה לי רחוק מדי, בזמן ובמקום. אבל זה גם גורם לי להבין את הפער התהומי שבין החיים שם לחיים כאן. אנחנו יכולים להזדהות, לארח, להיאנח, לכאוב קצת ולהגיד איזה מצב מחורבן, אבל לעולם לא נוכל להבין מה זה לחיות במצוקה שרודפת אותך לכל מקום. בסופו של יום, האיום האיראני עדיין מאוד רחוק, וכשנלך לישון, אנחנו והילדים שלנו נירדם בלי שום חשש. האיום שלהם ממשי, הוא מורגש כל יום וכל לילה כבר כמה שנים טובות. ולנו הוא נראה מאוד רחוק. זאת ארץ קטנה, אבל כשחייתי שם, זה הרגיש לי לפעמים כמו שני עולמות שונים.

שלא תבינו אותי לא נכון. הייתה לי תקופה נפלאה שם, אחת היפות בחיי, ומכללת ספיר היא אחת הטובות בארץ באנשים ובערכים שלה. אבל חשוב לזכור שיש שם ילדים ותושבים שחווים את האימה הזאת גם כשאנחנו בשיא שגרת חיינו. הם מפחדים מזה, והם עלולים גם למות מזה. הם ישנים בתקופות הקשות בממ"דים כי לא בטוח שיצליחו להגיע באמצע הלילה למרחב מוגן.

באחד מסופי השבוע בהם באתי לבקר את המשפחה שלי במרכז, ראיתי ילדה חוזרת בשלווה לביתה מבית הספר. הבנתי שלה אין מושג מה זה אומר לחיות שם. איך זה לחזור הביתה מהר כדי שבמקרה אזעקת צבע אדום לא תתפוס אותך לא מוכן. באגדה שלה הסוף יהיה טוב. באגדה שלהם, יכול להיות שיום אחד איזה זאב בצורת רקטה עשוי לרוץ יותר מהר מהם.

>> "מי היה מאמין - פיגוע אצלנו בבית"