חדשות
לתושבי המרכז קל לשכוח את הגראדים
שוב זה קורה – בדרום יש הסלמה, אנשים נפגעים ואף נהרגים, אולפני הטלוויזיה בשידורים מיוחדים וכל העם במתח. אבל בשביל תושבי הדרום, המתח, החרדה והסכנה נמשכים כבר שנים ברציפות
גם בימים של מה שמכונה "רגיעה" אנחנו שומעים מדי פעם ברדיו ידיעה זניחה על רקטה שנפלה בשטח פתוח. לנו, תושבי המרכז, זה גורם לשחרר אנחת רווחה שמתפוגגת באוויר כמה שניות לאחר מכן. אבל אותה רקטה, אותה אזעקת צבע אדום, גרמה לילד שם להשתין במכנסיים. ולא, אני לא מתכוון לכך באופן מטפורי.
קסאם? אני חוזר לישון
אבל האדישות התמוססה כשפגשתי ילדים משדרות והקיבוצים, איתם עבדתי בפרויקטים שונים של חונכות. אז הבנתי איך הם חיים את זה בכל רמ"ח איבריהם. זה חלק מהם והמציאות היומיומית שלהם. הם מפחדים, אבל משחקים אותה אמיצים (אולי בדיוק כמוני). אתה מבין שכל פיצוץ של בלון מקפיץ אותם מהכיסא. את האמת, אפילו שנה אחרי שחזרתי למרכז, גם אותי.
כן, למרות ששיחקתי אותה גיבור, מתישהו הבנתי שהחרדה טפטפה גם אליי. שגם אם אני לא עושה כלום כדי להגן על עצמי, אני עדיין מפחד. צליל ראשון של סירנה של ניידת תמיד נשמע לך כמו אותו צליל צורם של אזעקת צבע אדום שבוקע מרמקולים אימתניים. בפנים בפנים אתה חי בחרדה מתמדת. ועם כל ההתנהגות האדישה שלי, רעשי השריקה והנפילה של אותה רקטה שנפלה ליד הבית שלי, עדיין מהדהדים מדי פעם בראשי.
זה לא האיום האיראני
שלא תבינו אותי לא נכון. הייתה לי תקופה נפלאה שם, אחת היפות בחיי, ומכללת ספיר היא אחת הטובות בארץ באנשים ובערכים שלה. אבל חשוב לזכור שיש שם ילדים ותושבים שחווים את האימה הזאת גם כשאנחנו בשיא שגרת חיינו. הם מפחדים מזה, והם עלולים גם למות מזה. הם ישנים בתקופות הקשות בממ"דים כי לא בטוח שיצליחו להגיע באמצע הלילה למרחב מוגן.
באחד מסופי השבוע בהם באתי לבקר את המשפחה שלי במרכז, ראיתי ילדה חוזרת בשלווה לביתה מבית הספר. הבנתי שלה אין מושג מה זה אומר לחיות שם. איך זה לחזור הביתה מהר כדי שבמקרה אזעקת צבע אדום לא תתפוס אותך לא מוכן. באגדה שלה הסוף יהיה טוב. באגדה שלהם, יכול להיות שיום אחד איזה זאב בצורת רקטה עשוי לרוץ יותר מהר מהם.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
אתר זה פועל כחוק ברישיון
