הבחירות ליו״ר מפלגת העבודה יתקיימו, כידוע, בעוד כשלושה וחצי חודשים, ובשבועות האחרונים נכנסים למערכה, בזה אחר זה, מועמדים רבים. לפי ספירתי, שבעה הציגו עד כה את מועמדותם, ואני ביניהם, ונוספים מתכוונים או מתלבטים אם להציג את מועמדותם בזמן הקרוב.
אין חולק על כך שמדובר בריבוי מועמדים, וכאשר התופעה הזו מתרחשת על רקע של סקרים שמחמיאים קצת פחות בימים אלה למפלגת העבודה, נפתח הפתח לכתבות, טורים, פוסטים וציוצים, כולם ברמה הצינית, תוך גיחוך על אינפלציית המועמדים לתפקיד. ההשחזות זוקקו היטב לקריקטורה אחת – חדה ושנונה כתמיד – של עמוס בידרמן ב"הארץ": שורת המתמודדים, ואני ביניהם, מתעתדים לקפוץ למשחה בבריכה הריקה לכאורה ששמה "מפלגת העבודה". אחד הצייצנים, מהיותר מבריקים בטוויטר, אף כתב: ״אני כריזמטי. עברתי היום מעבר חציה ברמזור אדום וחמישה אחרים עברו אחרי. שוקל להתמודד לראשות מפלגת העבודה...״.
כן, אפשר לראות גם את הזווית המצחיקה, אבל בואו נעצור לרגע ונחשוב על התופעה, ובעיקר – על האלטרנטיבה הנגדית, לפיה אין כלל דמוקרטיה מפלגתית. נרצה או לא, מפלגת העבודה היא אחד השרידים היחידים לדמוקרטיה מפלגתית בפוליטיקה הישראלית. לבד מתפיסת עולמי הבסיסית, אחת הסיבות שהחלטתי להצטרף למפלגת העבודה היא העובדה שבה הנבחרים שואבים את כוחם מעשרות אלפי מצביעים חופשיים ולא משליט יחיד שאין בלתו. אני גאה על חלקי בהקמת "כולנו" ועל ההישג הנאה שלה בבחירות. יחד עם זאת, מפלגות בסדר גודל שכזה לא רק שאינן יכולות להחליף את השלטון, ואפילו לא להשפיע עליו במידה מספקת, אלא שגם המבנה שלהן הוא גם בעייתי מתוקף העובדה שמנהיגיהן שריינו את עצמם כראשי המפלגה למספר קדנציות, והם גם שנקבעו (על ידי עצמם) כקובעי המדיניות הבלעדיים וכמקבלי ההחלטות היחידים, תוך ששאר חברי המפלגה ונבחריה נאלצים להתיישר עם עמדת של המנהיג ללא סייג. בסיפור הזה כבר הייתי, ובשיא הכנות, הוא פשוט לא מתאים לי או לדרך שבה אמור לטעמי להתנהל איש ציבור ושבה אמורה להתנהל מפלגה פוליטית.
האמת היא שזו גם לא דרך לנהל אנשים ולטפל בנושאים מהותיים. לא חסרות לצערי דוגמאות לחברי כנסת שהעזו להשמיע את קולם במפלגות קול אחד, או להשיג על החלטותיו של היו״ר הנבחר על ידי עצמו, שכבר אינם נמנים עם אותן מפלגות ושהוקעו בבושת פנים.
המרוץ החופשי להנהגת העבודה, על אף הצחוקים שהוא מעורר אצל אחדים, הוא תעודת כבוד למפלגה ששורשיה נטועים היטב בציבוריות הישראלית, בלי קשר למשברים ארעיים כאלה ואחרים. מספרם הגבוה של המתמודדים ראוי שיהווה דווקא מודל לחיקוי בזירה פוליטית שבה מרבית חברי הכנסת שלנו פשוט מונו על ידי שליטים יחידים או ועדה מסדרת ולא על ידי הציבור. עדיפה אלפי מונים השיטה שלפיה כ-60,000 חברי מפלגה, מכל שכבות וגווני הציבור, מכריעים במי לבחור, מתוך גלריה מאוד איכותית ומכובדת של מועמדים. יתרה מכך - כאשר מנהיג נבחר ע״י הכלל, הוא גם מחויב לכלל, לא לעצמו בלבד.
עדיפה בעיני עשרות מונים מפלגה שעל כל תפקיד בה יתמודדו חמישה, שמונה או עשרים מועמדים, גם אם בדרך יגחכו על אינפלציית המתמודדים וההתמודדויות בה. לתפיסתי, התהליך הדמוקרטי מפאר את המוסד שמקיים אותו, ואני גאה להיות חלק מתהליך זה. מהתהליך הזה גם יצמח מנהיג טוב יותר ורשימה ממלכתית, מגוונת ומאוזנת יותר מכל רשימה של כל החלטת יחיד או ועדה מסדרת לסוגיה. טובה חוכמת ההמונים על פני חוכמת היחיד או הקבוצה המצומצמת של הממנים.
הציבור הישראלי משווע למערכת פוליטית שתהיה קצת פחות אינטרסנטית ודאגנית כלפי עצמה, חבריה ומקורביה, והרבה יותר אינטרסנטית כלפי המדינה והאינטרס הציבורי. שתקדם קצת פחות את האינטרס האינטרס האישי-כיתתי-הישרדותי וקצת יותר את השיקול הממלכתי. תהליכים דמוקרטיים הם התחנה הראשונה והמשמעותית בדרך למימוש הרצון הזה של הציבור.
מפלגת העבודה טרם אמרה את המילה האחרונה. הבחירות הדמוקרטיות בה, אולי הדמוקרטיות ביותר מכל המפלגות בישראל, הן התחנה הראשונה בדרך הארוכה והבטוחה למילוי הבריכה הריקה של בידרמן, ואם על הדרך יישמעו גיחוכים על חבורת קטקטים שרבים על מנדטים ספורים, נספוג את זה בחיוך ונעבוד קשה כדי להוכיח שזו הדרך היחידה אל לבו של הציבור ואל הניצחון.
הכותב הוא השר להגנת הסביבה לשעבר ומתמודד על ראשות מפלגת העבודה