כ-5,000 מפגינים הגיעו. כפר קנא, היום (צילום: פוראת נסאר, חדשות 2)
הפגנה בכפר כנא. ארכיון | צילום: פוראת נסאר, חדשות 2
האירוע הטראגי בשבוע שעבר בו נהרג הנער הערבי ח'יר אדין חמדאן מעלה שוב את סוגיית היחס של המדינה כלפי אזרחיה הערבים. היחס הזה, ובאופן שהוא מצטייר בזיכרון הקולקטיבי של האזרחים הערבים, הינו בדרך כלל יחס של הדרה, ניכור, האשמות, ובעיקר, יחס של פורעי חוק שמסכנים את בטחון המדינה.

ואם בביטחון עסקינן, העובדות מלמדות שהמדינה מתמודדת עם המפגינים הערבים כאויב יותר מאשר כאזרחים ממורמרים, שמוצאים מפלט ומזור באחת מיסודות הדמוקרטיה - הזכות להפגין. כמובן, ברור שאסור שההפגנות תהיינה אלימות, אבל מישהו אי פעם בדק לעומק את הדקות הקריטיות ומצילות החיים-יש לומר- לפני שההפגנות הופכות לאלימות?

אין זה סוד שחלק ניכר מהציבור הערבי מרגיש שהצ'קלקות של המשטרה מאיימות יותר מאשר מרגיעות, גם במקרים בהם המשטרה נקראת לטפל באירוע פלילי באחד מהכפרים הערבים. גם אם תשמע הטענה עכשיו שאין יסוד מוצק להרגשה זו, הרי המדינה לא יכולה להרשות לעצמה להתעלם מהאופן בו יותר מעשרים אחוזים מאזרחיה מגיבים לנוכחות המשטרה, גם אם הם טועים. מכאן, יתכן מאד שכאשר המשטרה תיתפס בעיני הציבור הערבי כפחות מאיימת ויותר מכילה, הלכה למעשה, הנטייה להתדרדר לאלימות תפחת בהתאם, וחזקה על המדינה שתעשה משהו בנידון.

נתראה בדיוטי פרי?

אזרחי המדינה הערבים אינם עיוורים. הם ראו את הפגנת הקוטג' בקיץ 2011 בתל אביב ואת הפגנות החרדים נגד הגיוס במאי אשתקד. הייתה אלימות, אך לשמחתנו לא נהרגו אזרחים, וטוב שכך. אגב, המשותף בין כל ההפגנות האלה, זה שכולן היו מונעות משיקולי ביטחון: ביטחון כלכלי, ביטחון חברתי שכולל בתוכו, בין השאר, את חופש הדת והביטוי, והביטחון האישי. זאת היא הפריזמה הנכונה שבאמצעותה המדינה צריכה להסתכל על סוגית הביטחון, גם כאשר מדובר באזרחים ערבים. נכון,  גם להם יש את הזכות להפגין במסגרת החוק בלי שתרחף כל הזמן באוויר אשמת-היתר: ערבים.

והנה ראש הממשלה, במקום לדבר בנימה פייסנית לאזרחיה הערבים של המדינה על חזונו להטיב עם האוכלוסייה הערבית במישור הכלכלי, החברתי והתרבותי, הוא בחר משום מה להבטיח שהמדינה לא תערים קשיים על אלה שקראו קריאות נגד מדיניות הממשלה, ויחפצו לעזוב. האבסורד הוא שלא היו הבטחות כאלה כלפי מפגינים יהודים שהשתתפו בהפגנות אלימות וקראו קריאות נגד מדיניות הממשלה בנושאים שונים, כולל קריאות בעד שלום ופיוס היסטורי עם הפלסטינים. מעולם לא "הוזמנו" המפגינים החרדים לעבור לחיות בברוקלין, כמו שלא נתבקשו מארגני מחאת המילקי להישאר בברלין.

מי כמו ראש הממשלה יודע שבית לא עוזבים. לאזרחי המדינה הערבים יש חותמים היסטוריים, חברתיים, כלכליים ותרבותיים על האדמה שעליה הם חיים. הם משלמי מיסים, בוני הארץ, הרי מיותר לומר שרוב הפועלים באתרי הבנייה הם ערבים. אי לכך, אני מאד רוצה להאמין שראש הממשלה של כולנו רק התכוון לכך שהמדינה לא תערים קשיים מיוחדים על האזרחים הערבים בזמן הבידוק הביטחוני בנתב"ג כאשר ירצו לנפוש בחו"ל. זאת תהיה אחלה הבטחה.

וסים יונס הוא פרשן פוליטי ומרצה במכללת אלקאסמי