לא מעט אנשים הרימו השבוע אגודל לפוסט של מושיקו ויצמן - הנער שהתוודה שהחליט לוותר על החלום להחזיק ברישיון נהיגה. אין מישהו שמבין אותו יותר ממני; קחו אותו ותוסיפו לזה עוד 15 שנים של לחץ בלתי פוסק מהסביבה. כן, אני בן 32 ואין לי רישיון. זה הזוי, בלתי נתפס לפעמים, אבל עדיין הצלחתי למצוא כלה, עבודה מסודרת, ובאופן כללי לא חסר לי כלום בחיים. אז למה הסביבה מתעקשת כל הזמן לראות בי עוף מוזר, ציפור משונה שוויתרה על היכולת לעוף? טוקבקיסטים, קוראי "אוטו", גברים - צאו לדרך. כבר שמעתי הכל.
כן, כבר התרגלתי. התרגלתי להערות ("מה תעשה כשלאשתך יהיו צירים? תזמין מונית?"); לחוסר ההבנה המביך שלי בכל הקשור למכוניות (פיאט אונו זה רכב מדהים); ולהרמת הגבה של כל מי ששומע אותי מדקלם את לוח הזמנים המדויק של קו 142. לפעמים אני נתקל בתגובות לא נעימות, אבל לרוב התגובות נעות בין אדישות עירונית להמון שאלות שעליהן אני תמיד עונה את אותה תשובה: לא מעוניין בתענוג הזה, תודה. נכון, המשפחה הקרובה לוחצת כל הזמן, חברים טובים צוחקים עליי לפחות פעם בחודש, והאישה שאיתי הודיעה לי שהיא לא מתכוונת לוותר לי על הנושא ושהילדים שלנו לא יגדלו על מושב אחורי של קורקינט ממונע. אבל אני אף פעם לא נפגע או מתרגש ממי שמתרגש מהסיפור הזה בשבילי. אם אתם לא מצליחים להבין את זה, לכו תשאלו אינדיאני מהאמזונס איך הוא חי בלחות הזאת בלי מזגן. כשאין לך מושג מה זה לחיות עם, אתה יכול לחיות בלי.
התרגלתי למצב. התרגלתי, ותמיד הסתדרתי. כשגרתי בגולן הטרמפים היו פתרון מעולה, כשעברתי למרכז התחבורה הציבורית סיפקה ועדיין מספקת אותי לחלוטין. למרות שהדעה הרווחת כאן היא שאוטובוס הודי עדיף על אלו של דן - לא היינו ולא נהיה חלק מאירופה, גם לא בתחבורה ציבורית, רדו מזה נו. וחוץ מזה, האמת היא שה"חוסר בניידות", כמו שכולם מעדיפים לקרוא לזה, עזר לי לא מעט פעמים להתחמק מאירועים שמראש לא רציתי להתייצב אליהם. מתברר ש"אין לי איך להגיע" הוא תירוץ מושלם.
Moshiko Vaizmanיש לי וידוי: אין לי רישיון נהיגה.למה? נכשלתי בטסט שביעי.כן, כן, שביעי. כי בעולם הזה יש את האנשים המעצ...
Posted by הצינור on ראשון 23 אוגוסט 2015
הרומן הלא מוצלח שלי עם הסיפור הזה מתחיל בערך בגיל 17, התקופה היפה הזו בה כל נער ישראלי ממוצע מתחיל לחלום בלילות על נהג מלווה ונפח מנוע. אני, לעומת זאת, העדפתי לחסוך כסף וטסתי לבקר את המשפחה בארגנטינה - מה גם שעברתי תאונת דרכים לא קלה שהכניסה את כל המערכת המוטורית שלי לטראומה שגרמה לי מראש לוותר על תיאוריה וטסטים. "אחרי הצבא, תנו לי להתאושש", אמרתי לכל מי ששאל, אבל עמוק בפנים ידעתי שאני שייך לאותו אחוז באוכלוסייה שלא מעוניין בתענוג הזה. לא בא לי לנהוג, זה לא מלהיב אותי, ובכלל, אני חושב שעם הכישרון שלי להתנתק מנטאלית מפעולות משעממות כמו נהיגה, עדיף שלא אחזיק בהגה לעולם. ברצינות. עדיף לעולם.
השנים עברו. גזרתי חוגר, יצאתי לסיבוב בדרום אמריקה, חזרתי ארצה, ואמרתי לעצמי שאולי בכל זאת כדאי לנסות. הרי זה משהו שיש לכולם, ובטח בעתיד זה יפגע בי במציאת עבודה או זוגיות. אז נרשמתי. תיאוריה עברתי אחרי שני ניסיונות, 14 טבלאות שוקולד ושלושה ריטלין. על ההגה עליתי למעלה מ-85 פעמים לטובת שיעורי נהיגה בהם סבלתי מכל שנייה וסיימתי עם שרירים תפוסים מהלחץ. ואז הגיעו הטסטים, שבהם שמרתי על עקביות ונכשלתי בהצלחה יתרה. בכל השישה.
מדי פעם אני חושב על זה. לפעמים אני נלחץ, לפעמים אני אפילו מרגיש עם זה פחות טוב כגבר ומתבאס בשביל אשתי שלא יכולה לשתות באירועים כי היא צריכה לנהוג בשביל שנינו. אבל אז אני נזכר שעברו 32 שנים בהן הסתדרתי בלי בעיות, וגם אם נאלצתי לשלם מחיר ולהפסיד אירוע בגלל שלא היה לי איך לחזור אחרי חצות, תמיד שכנעתי את עצמי שלא נורא, זה אני.
אז הבנתי שזה פשוט לא בשבילי. האם זו נכות מוטורית? אולי אני בכלל חלש אופי ומוותר לעצמי? אין לי מושג, וזה כבר לא ממש משנה. על החלום של רישיון נהיגה (לא חלום שלי, אגב) ויתרתי עוד לפני שחגגתי 30, ולא אכפת לי כמה תמרורי אזהרה העולם הזה ימשיך להציב לי בדרך. פשוט לא מתחשק לי ואני לא מעוניין לחוות שוב את התהליך המתיש הזה. זה לא שפסלתי את הרעיון לנצח - אם ארגיש שזה באמת יגיע למצב לא הגיוני שיפגע לי בחיים, הילדים או העבודה, כנראה ששוב אקנה את חבילת התיאוריה ואירדם עם פוסטר התמרורים העצום. אבל כרגע, אני חושב שעדיף לכולם שאמשיך להחזיק בתואר שהענקתי לעצמי - "אלוף הארץ בתחבורה ציבורית". אתם יכולים לזלזל, להרים גבה או לצפור לי כשאעבור במעבר החצייה באיטיות. אבל אם תתקלו בי בצדי הדרך מתישהו, תזכרו שאני קצת שונה וקחו אותי אתכם. אני, בתמורה, אאפשר לכם לצחוק עליי כמה שתרצו.