המשחקים הפראלימפיים זה באמת דבר מדהים. הנה קבוצת אנשים שהגורל נתן להם את התירוץ הכי טוב לרבוץ מול הטלוויזיה בדכדוך עד סוף חייהם, והם בכל זאת רצים, קופצים ומדלגים מעל משוכות בלי גפיים בזמן שאני נוחרת בפוך. זה מרגש, זה מעורר השראה, זה ממחיש לנו את ניצחונה של הרוח האנושית – וכן, זה גם מצחיק לאללה. כאילו, אולימפיאדה לנכים; שילוב אבסורדי של שני מושגים רחוקים כל כך זה מזה. הנה שחיינית בנויה לתלפיות, בשרירים משורגים ואנרגיה מתפרצת, צולחת בשחייה את הבריכה במהירות שיא - ואין לה בכלל רגליים. היא השאירה אותן על הכיסא. הרגליים שלה. פאקינג. נשארו. על הכיסא.

נעלבתם? זה בסדר. הומור-נכים הוא עדיין טאבו עבור הרבה אנשים, ולראייה תמונת השחיינית-והרגליים-שנשארו-מאחור-על-הכיסא שהועלתה בעמוד הפייסבוק "תכל'ס" השבוע, בתוספת הכיתוב ההומוריסטי "כשאתה בטוח ששכחת משהו אבל לא זוכר מה". המגיבים הזדעזעו מהבדיחה: "תמחקו את זה", "גועל נפש", "טעם רע", "בושה". צריך להדגיש: הפוסט לא לעג לשחיינית ולא אמר עליה מילה רעה. הוא רק המחיש את האבסורד שבתמונה – שחיינית משאירה בנונשלנטיות את רגליה מאחור, כמו שאנחנו עשויים להשאיר על השולחן את הפלאפון או המפתחות. איזה עולם.

כשמשטרת ההומור מגיעה לביקור

אם לשפוט לפי תגובות הגולשים, מותר לצחוק על תמונה של סתם איש בריא שנתפס בסיטואציה מגוחכת או מוזרה (כמו שקורה כל הזמן בפוסטים של תמונות מצחיקות), אבל אם לאיש הזה אין רגליים – קדוש הוא, בל תצחקו ובל תחייכו. בניגוד לאולימפיאדה שתמיד מלווה בממים ומערכונים ושמייח, המשחקים הפראלימפיים מלווים תמיד באיזו חומרת סבר, כמה כתבות מרגשות במוסף ותמונות מעוררות השראה בפייסבוק. וכמו ביום הזיכרון, מותר להצדיע ולהתפעל בשקט, אבל אסור לצחוק או לחייך. שהנכים לא ייעלבו.

משטרת ההומור הזאת נוחתת לא פעם גם אצלי. אני יכולה לרדת בעמוד שלי על ימין ועל שמאל, נשים וגברים, יהודים וערבים, שמנים ורזים - ואיש לא יצייץ. אבל בדיחה אחת על איש בלי רגל או תינוק בלי אף והאינבוקס שלי מוצף בצדקנים מזועזעים שמבשרים לי שעשיתי מעשה שלא ייעשה. וכל המגיבים, עד כמה שהצלחתי לראות, לא נכים. "תתביישי לך", הם נוזפים בי תמיד, "נטפלת ככה לנכים. הם בני אדם, בדיוק כמונו".

בדיוק. הם בני אדם כמונו. אז למה אתם מתעקשים לבדל אותם, להרחיק אותם מהבדיחות והעקיצות שכל שאר בני האדם סופגים (ומחזירים) כחלק מהחיים שלהם? האם לנכים אין חוש הומור? אם תצבטו אותם, הם לא יצטבטו? אם תדגדגו אותם, הם לא יצחקו? אם הם ילבשו כובע פרופלור, לא תגידו להם "אחי, אתה נראה כמו דביל"? ואם הם ישימו את הרגליים על הכיסא וילכו לעשות 20 בריכות אולימפיות, נראה לכם שהם לא יוכלו לראות את ההומור שבזה? הם חיים את הנכות שלהם יום יום. תהיו בטוחים שכמו שאתם צוחקים על עצמכם, גם הם צוחקים על עצמם. הם נכים, לא טיפשים. גם הם רואים "לואי" ורוסטים של קומדי סנטרל, לא רק את "הופ! נכים".

איזה אבסורד

כן, אני יודעת, בשיח הפריבילגיות של היום המנטרה היא "אם את לא חלק מהמגזר, אל תגידי לו ממה להיעלב". אבל במקרה הזה, גם הצד השני לא שואל. המגיבים המזדעזעים הם לא נכים בעצמם, ובכל זאת הם מחליטים בשביל הנכים שזה מעליב, "אל תצחק עליהם, לא יפה". הם מחליטים בשביל הנכים שהם מסכנים ושבריריים מכדי לשמוע בדיחה על הרגל שלהם פה ושם. הנכים (המעטים) שאני מכירה, אגב, מקבלים את הבדיחות ברוח טובה ומספרים אותן בעצמם.

לא כולם כאלה, כמובן - יש נכים עם הומור עצמי ויש נכים רגישים ופגיעים. אתם יודעים, בדיוק כמו בני אדם "רגילים". אז אם אתם לא חושבים פעמיים כשאתם עושים לייק לתמונה מצחיקה של איש בריא, שאין דרך לדעת אם הוא היה נעלב מזה או לא, אין סיבה שלא תעשו לייק לתמונה מצחיקה של איש נכה. אם צחקתם על תמונה של ספורטאי באולימפיאדה בריו שבדיוק נתפס עם פרצוף מוזר, תצחקו גם על הספורטאי הפראלימפי שבדיוק צולם מזווית מצחיקה. הם אותו דבר, רק שלאחד מהם יש רגל אקסטרה.

בסופו של דבר, התמונות המדהימות מהפראלימפיאדה מבקשות להמחיש לנו אבסורד מסוים. אתם מסתכלים בהן וחושבים "וואו, הנה קשת גידם שיורה חץ רק באמצעות הרגליים שלו, זה מטורף". אבל האבסורד שמדהים אתכם הוא בדיוק אותו אבסורד שמצחיק אחרים. הרגש אולי זז שתי מעלות צפונה, אבל הוא נובע מאותו מקום: משהו מוזר קורה בעולם. מישהו קרא תיגר על השגרה. לא סתם המילה "הזוי" משמשת אותנו גם כדי לתאר דברים מדהימים וגם כדי לתאר דברים מגוחכים; זה מה שמפעיל את התדהמה, אבל זה גם מה שמפעיל את הקומדיה. אפשר להתפעל מאולימפיאדת הנכים ואפשר לצחוק ממנה - בשני המקרים הוקרתם את הנס. הגיע הזמן להפסיק לפחד מאולימפיאדת הנכים ומהתחושות שהיא מעוררת, להפסיק להתייחס אליה בקדושה רצינית שכזו ולהשתיק כל מי שמאוורר אותה עם כמה בדיחות, ולהבין שגם המשחקים הפראלימפיים (והמשתתפים בהם) הם פשוט חלק רגיל מהעולם. והעולם מצחיק, אז אתם יודעים מה לעשות.