החלק הכי קשה היה להרגיש שאתה לבד בתוך זה.
לבד באחת עשרה בלילה במיון, אתה ועוד מתמחה, מתרוצצים מילד לילד. על הדלפק שורת תיקים שהולכת ומתארכת. אתה מסיים לבדוק את הילד, נותן שני משפטים חטופים להורים על הבדיקות והצילומים שאתה שולח אותו אליהם, וחוזר לדלפק לתיק הבא. הדלפק חסום באבא זועם שרוצה לדעת למה הוא כבר שלוש שעות פה – הבת שלו התעוררה בצרחות בלילה מכאבי בטן, ולא מתייחסים פה, והוא לא זז עד שלא יראה אותה רופא. ואתה רואה מזווית העין את שורת התיקים על הדלפק, בטח חמישה עשר, הארבעה העליונים מסומנים בכחול בוהק, הקוד לילד בדחיפות עליונה שרופא צריך לראות תוך עשר דקות.
עוקף את האבא הצועק ומרפרף על הדחופים. יש שם חולת לוקמיה שסיימה מחזור טיפולים רק בשבוע שעבר ועכשיו מחכה לך בחשד לספסיס, הילד עם הפרכוס הממושך והחום שמד"א הכניסו לפני שתי דקות, התינוק עם מום הלב המולד ששיחררת בשבוע שעבר מהמחלקה וממתין להוסיף עוד קילו עד הניתוח המיוחל, ועכשיו הוא בחדר ארבע, נלחם עם האינהלציה, מתנשם ומכחיל. ואז אותו האבא מטיח יד על הדלפק: "לפני שעה אמרת שעוד שני ילדים תורה".
ואתה לבד מולו. עם המתמחה השנייה, זו שאתך במיון כבר חמש עשרה שעות, בקושי החלפת שתי מילים כל המשמרת. אין זמן לזה. אתה לבד. רופא הילדים מקופת חולים שהיה בא פעם בשבוע לתת משמרת במיון כבר לא בא, הוא לא מוכן לעבוד יותר בשביל חצי מהמשכורת שהוא מרוויח במרפאה. אתה לבד. צריכים פה עוד שלושה רופאים לפחות, אבל זהו, שאין. ואם הילד בחדר ארבע יגיע להנשמה כי אתה מתמהמה, זה יהיה באשמתך. ואם הפרכוס הזה הוא דלקת קרום המוח ואתה מעכב טיפול, זו אשמתך. ואם תשכח לקחת את אחת מתרביות הדם לפני אנטיביוטיקה מהילדה עם הלוקמיה, זו אשמתך. ואם לבת של ההוא שצועק יש אפנדציטיס שיתפוצץ לה בבטן כשהיא מצונפת על ספסל ההמתנה בחוץ, זו גם אשמתך.
הסוסה הכחושה שהיא מערכת הבריאות שלנו
זה יגמר, אתה משנן לעצמך, זה יגמר. האבא הזה יחזור לתור, הלילה הזה יגמר, ההתמחות הזו תיגמר, זה רק נראה אינסופי, אבל זה באמת באמת יגמר. ואתם יודעים מה, בסוף זה באמת נגמר. סיימתי את חמש השנים של ההתמחות. עבורי כל שגרת הלילות המסויטים היא זכרון הולך ומתרחק. נתתי את שלי, עזרתי לגרור את הסוסה הכחושה הזו שהיא מערכת הבריאות הציבורית המהוללת שלנו עוד כמה מטרים קדימה, והיא לא קרסה תחתיה למרות הקש הדל שבו מאכילים אותה, ולמרות שכל שנה לנגד עיני (המשתאות בהתחלה, המותשות בסוף) הוסיפו על גבה עוד משקל. ויחד איתה השתוחח גם גבי, למדתי להפנים שמה שהיה הוא שיהיה, רק קצת יותר גרוע, שאיש איש לנפשו, שדבר לא ישתנה, בטח לא לטובה.
אבל בשבת האחרונה משהו בכל זאת השתנה. בשבת האחרונה נסעתי לשתי הפגנות בתל אביב. בראשונה, ברחבה של איכילוב פגשתי את החברים והחברות מההתמחות, אלה שעדיין שם, אלה שיודעים איזו רפואה הם מסוגלים לתת, איזו רפואה מגיע לכם לקבל. הם רוקעים על הרגליים האחוריות וזוקפים את הגב ולא מוכנים לחתום על הסכם שלא יציב לצדם בשעות הקטנות של הלילה את הרופאים הנוספים שחסרים שם.
חציתי משם את הכביש לכיוון ההפגנה השניה, מסוקרן. וברגע אחד מצאתי עצמי אומד בפליאה את נהר האדם שעובר על פניי ברחוב. ראיתי אנשים שמחים, שמרגע לרגע נעשים יותר מודעים לכוחם. אנשים שלא מוכנים להיות מופקרים איש איש למאמצי ההישרדות הפרטיים שלו, לא מול בעל בית שמקפיץ מחירים, ולא מול מדף החיתולים בסופר, ולא מול דלפק המיון הקורס מעומס תיקים, המלא בחולים וריק מרופאים.
וכל כך טוב להרגיש שלא, אתה לא לבד בזה, שזו המלחמה של כולם וכולם נלחמים אותה. שזה לא אתה שתובע תקנים ושכר שיאפשר להחזיר רופאים שהלכו למגזר הפרטי. אלה המון אנשים, שלומדים את כוחם תוך כדי תנועה, ושדורשים הוגנות וצדק. ושאתה איתם, ושהם איתך.
ד"ר שי פוקס סיים לאחרונה התמחות ברפואת ילדים
>> למה "ישראל היום" מסתירים את מחאת האוהלים?
>> למה הימין והחרדים לא לוקחים חלק במאבק?