כרגיל, סבא-רבא שלי חטף אש על דבריו. הוא נתפש כהיסטרי, הוזה, מטורף שקורא "זאב, זאב!" ומרגיז את הגויים לשווא. המנהיגות הציונית טענה שהוא מזיק ליהודים והרחיקה לכת עד האשמתו באנטישמיות.
את הסוף הטראגי, כולנו מכירים וכולנו נזכרים בו מדי שנה בשנה.
בדומה לסבא-רבא שלי, גם אני חושבת שאנחנו עומדים בפני גל אנטישמי חסר תקדים. בדומה לתגובות שהוא ספג, גם אני זוכה לגבות מורמות ותגובות כמו: "את סתם מגזימה", "זה לא יקרה בחיים" ו"מה פתאום". בניגוד לתקופה שבה הוא חי, אני סבורה שהפעם האנטישמיות מתחבאת יפה-יפה תחת מונח אחר: אנטי-ישראליות.
הבעיה עם שקרים
אקדים ואומר שאני חושבת שביקורת ושיח לגבי דרכי הפעולה של המדינה שלנו הם לגיטימיים ואף נחוצים, כבכל מדינה מתוקנת אחרת. הבעיה היא שכאן לא מדובר בביקורת, בטח שלא בונה. מדובר במסע שנאה שמטרתו אחת: לשמוט את קרקע הלגיטימציה תחת רגליה של מדינת ישראל, לצייר אותה כמדינת אפרטהייד המבצעת טיהור אתני ולשלול את זכות קיומה.
תחת מטריית השקרים, הפעילים האנטי-ישראליים קוראים לחרמות על מוצרים המיוצרים בארץ, כמו גם על מוסדות מחקר ואקדמיה ישראליים. תחת אותם שקרים, מתארגן מדי שנה "שבוע האפרטהייד" נגד ישראל – שמטרתו לצייר את ישראל כמדינה גזענית וצמאת דם ותחת אותם שקרים אמנים ומפורסמים שמביעים רצון ונכונות לבוא ולבקר כאן בארץ, נקלעים למסכת מתמשכת של איומים ולחצים על מנת לגרום להם לבטל את ביקוריהם.
אז בואו נעשה קצת סדר: לא זו בלבד שמדובר בזילות המושג אפרטהייד – תקופה הסטורית חשוכה במהלכה סבלו השחורים בדרום-אפריקה מדיכוי והפרדה על בסיס גזעני, אלא שאלה פשוט שקרים גסים ומכוערים. הבעיה עם שקרים היא שאם שחוזרים עליהם מספיק פעמים, מצליחים לשכנע – ולהשתכנע – שמדובר באמת.
אממה? אנחנו, היהודים הנאורים, אוהבים להתנחמד בפני העולם ולפעמים נראה שקיימת בנו מידה לא מועטה של שנאה-עצמית. וכך, במקום להילחם נגד השקרים הבוטים, חלקנו אומרים לעצמנו "יש משהו במה שהם אומרים". אז נכון שח"כ זועבי השתתפה במשט המרמרה הקיצוני, שכלל פעילי טרור מארגון ה-IHH ונכון שמעשיה מעידים על כך שהיא תומכת במאבק מזוין כנגד מדינת ישראל – אותה מדינה שבאופן אבסורדי לחלוטין מעניקה לה במה מעל בית הנבחרים שלה ומשלמת לה משכורת, אבל מה פתאום לפסול אותה?
ואז מה אם קיימים הבדלים עצומים בין משטר אפרטהייד גזעני, או כזה הפועל לטיהור אתני – לבין דרכי הפעולה הישראליות? אפרטהייד נשמע קליט כזה, לא? אז זהו, שלא. קוראים יקרים, אנחנו לא מתמודדים פה עם ביקורת לגיטימית. אנחנו מתמודדים עם אנטישמיות בתחפושת.
הפינה הקטנה שלנו
חושבים שאני מגזימה? ובכן, לאחרונה אני קוראת על יותר ויותר מקרים מדאיגים, שמעידים, בעיני, על כך שהעולם חושף את פניו האמיתיות: פתאום חבר פרלמנט הונגרי קורא לספור את כל היהודים שחיים בהונגריה. פתאום מתברר שמשרד המשפטים האוקראיני מתיר שימוש במושג האנטישמי "ז'יד" לתיאור יהודים. פתאום יהודים שפעם הרגישו בטוחים ברחובות האירופאים, מפחדים לחשוף את דתם ועושים מאמצים על מנת להצניעה, כי "למה להיכנס לצרות?".
הגיע הזמן להודות באמת: העולם לא שונא את ישראל. הוא שונא את היהודים. האנטישמיות אמנם דוכאה – לפחות למראית עין –אבל היא לא נעלמה ולו לשניה אחת. להיפך: היא פושה ברחבי העולם, מזדחלת כתולעת בוורידיו ומחכה להתפרץ שוב. הכתובת מרוחה על הקיר והפעמונים מצלצלים אלא שהפעם, בניגוד לפעם הקודמת, יש לנו היכולת לקלוט את יהודי העולם, לגונן על עצמנו ולדאוג שמשחק הדמים של ההיסטוריה לא יחזור על עצמו בשנית, הודות למנהיגי הציונות (בהם סבא-רבא שלי) שדאגו לפינה הקטנה שלנו בעולם.
נכון, ישראל היא לא פנטהאוז נוצץ עם בריכה ושכנים לבביים, אבל היא בית חם ואיתן להסתתר בו כשההמון המוסת שואג בחוץ, בית שפשוט אין לו תחליף – ואת זה אסור לנו לשכוח לעולם.