הרשתות החברתיות מלאות בקבוצות מכוונות אג'נדות. כל אחת מהקבוצות האלה אמורה להוות מקום לאנשים שמזדהים איתן לשתף רעיונות, דעות ומחשבות. אך מה קורה כשהעקרונות שלנו נהיים חשובים יותר מהאנשים שאנחנו?

לא מזמן, לראשונה מאז שנחשפתי לקבוצת הפייסבוק הפמיניסטית "שיח פמיניסטי", יצא לי להיכנס לוויכוח עם מנהלות הדף. הוויכוח לא נבע מאי הסכמה על נושא עקרוני או ויכוח אידיאולוגי. בסך הכל העזתי להעיר על הערה שולית של אחת מהמנהלות. הערה שהייתה בעיניי קנטרנית ולא מובנת. התגובות שקיבלתי בחזרה היו בוטות, מזלזלות וחסרות פרופורציה.

פייר, קצת התאכזבתי. ממתי אג'נדה נותנת לגיטמציה להתנהג לבני אדם כמו זבל? ואם כבר קבוצה פמיניסטית, אם אנחנו כל כך רוצות לשנות את החברה ואת אופיה הגברי, מה ההיגיון בשימוש ובמחזור של אותן פרקטיקות גבריות מתלהמות בשיח? איפה ההכלה שאנחנו כל כך אוהבות להתפאר בה?

אין "אמת פמיניסטית" אחת

אם זה היה מקרה בודד, הייתי מחליקה את זה. אבל זאת דרך ההתנהלות בקבוצה. אם זה אנשים חדשים בקבוצה ששואלים שאלות לגיטימיות על מושגים הלקוחים מהאידיאולוגיה הפמיניסטית או מעלים לדיון שאלות בנושא ונתקלים בקיתונות של ביקורת קוטלת ומשפילה. או אם זה האשמה גסה של קבוצת פמיניסטיות אחרות שמעיזה לשאול שאלות לגבי מקרה שהועלה ברשת (בשתי מילים, שיימיניג בפייסבוק – שגם על זה אפשר להתווכח אבל בהזדמנות אחרת) שהן מפחידות נשים וגורמות לכך שפחות ופחות נשים יתלוננו בעתיד על הטרדות מיניות. אחת המותקפות העיקריות הייתה  אורטל בן דיין, שאפשר להגיד עליה הרבה דברים, אבל שוביניסטית היא לא. רמות השיח המגדרי שהיא הביאה לבית האח הגדול היו חסרות תקדים בטלוויזיה הישראלית.

אין ויכוח שלאג'נדה הפמיניסטית גוונים רבים. אין דבר כזה "אמת פמיניסטית" אחת. יש פמיניסטיות שאוהבות בגדים יפים, איפור ונעלי עקב ויש כאלה הרואות באלה סמלים של הדיכוי הפטריארכלי. כאלה שאוהבות שהגבר ישלם עליהן בדייט הראשון וכאלה שמבחירה מושכלת (ולא נטייה מינית) נמנעות ממערכות יחסים עם גברים כי הם האויב בו יש להיאבק. היופי הוא שיש הרבה גוונים של אפור בין קצוות הקיצון ואין בסמכותה של אף אחת לקבוע מי היא פמיניסטית אמיתית ומי מתחזה. רק שבקבוצות השונות בפייסבוק, אין מקום לגוון ושוני מחשבתי. כולן חייבות להתיישר לפי רוח המפקד ולעמוד דום.

מי שמנסה להעלות פרשנות שונה או להטיל ספק, מיד נתקלת בחוסר סבלנות, זלזול ולעיתים תוקפנות של ממש. האם כל מבט גברי ברחוב הוא הטרדה מינית והאם כל הטרדה מינית היא אונס? חשוב מאד שנדע להבחין בין פגיעות שונות וחומרתן. אחרת אנחנו פוגעות רק בעצמנו. משפט מחפצן של איזה דוש באתר הכרויות או צ'ט כזה או אחר לא באמת גורם לטראומה. רובנו יכולות פשוט לחסום את האפס ולהמשיך בשלווה בחיינו. זילות המושג אונס, מחליש אותנו ומחזיר אותנו חמישים שנה אחורה. נשים קטנות ומושתקות שלא יכולות באמת להתמודד עם העולם שבחוץ.

ברור שהמאבק הפמיניסטי עוד רחוק מלהסתיים. מצבנו כיום בעייתי בעיקר בגלל אשליית השוויון. אבל אם פני הפמיניזם כפני קבוצות הפייסבוק, לא פלא שנשים וגברים חשים רתיעה מקטלוגם כמזדהים עם המאבק. דיקטטורת מחשבות שמשתיקה כל ניואנס שלא תואם את קו המפלגה, לא נותנת לאנשים תחושה שהם יכולים להיות חלק. לא כל גבר, מעצם היותו גבר, הוא אנס ולא כל אישה היא קורבן. 

לפעמים אג'נדה היא רק כיסוי לאנשים אלימים להפגין את האלימות שלהם בדרך מקובלת יותר. זה רק מאכזב יותר כשמדובר בכאלה שמתיימרות לשאוף לחברה טובה, שוויונית יותר ולתקן עוולות ישנות.