החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין את אורי בלאו על "החזקת ידיעות סודיות על ידי מי שאינו מוסמך לכך (מבלי כוונה לפגוע בבטחון המדינה)", לפי לשון ההודעה לעיתונות של משרד המשפטים, היא אבן דרך נוספת בסתימת הפיות ובהחלשת כוחה של התקשורת העצמאית בישראל.
קל לצלול לפרטי הפרשה ולמצוא מדוע חייבים להעמיד את אורי בלאו לדין. אפשר להיאחז בעובדה שבלאו החזיק אלפי מסמכים מסווגים, להיתלות בעובדה שנסע איתם לחו"ל, לחסות תחת הטענה שהוא אולי לא קיים את ההסכם שחתם עם מנגנון הביטחון, לרדת לרזולוציה של מה עשה ואיפה עשה ולטבוע בפרטים הקטנים שמרכיבים את הפרשה. קל למצוא שם עדויות להתנהלות בעייתית של כל הנוגעים בפרשה הסבוכה הזאת.
אבל זו תהיה טעות בעת הזאת. משום שאני מציעה להסתכל על הפרשה הזאת בהיבט הרחב, בהיבט של חופש העיתונות, עצמאות כלי התקשורת, עוצמתה של הדמוקרטיה, וכוחם של מנגנוני הבטחון לשמור על עצמם בחושך. מפני מה? מפני חשיפה. כל חשיפה, בעיקר חשיפה ביקורתית שלא מאפשרת להם לנהוג לפי רצונם ומחייבת אותם בדין וחשבון על מעשיהם מול החוק, מול הרשויות האזרחיות ובעיקר מול הציבור.
פוטנציאל לא ממומש
בהסבר בין שלושת העמודים שסיפק משרד המשפטים לשאלה מדוע הוחלט להעמיד עיתונאי לדין, נאמר, בין השאר: "פוטנציאל הנזק בהחזקתם הבלתי מאובטחת של המסמכים, כעולה מחוות דעת מקצועיות של גורמים מוסמכים שאף הוצגו במשפטה של ענת קם, היה עצום". אני רוצה לשים בהקשר הזה דגש על המילה פוטנציאל.
לא היועץ המשפטי לממשלה, ולא מערכת הביטחון מייחסים לאורי בלאו כוונה לפגוע בבטחון המדינה, והדברים אף נאמרים במפורש בהודעה לעיתונות שהוציאו. העניין הוא הפוטנציאל. אז אם נתעכב רגע על הפונטציאל הייתי מציעה לשקול את הפוטנציאל שאורי בלאו לא מימש, ולא התכוון לממש - שעניינו פגיעה בבטחון המדינה, אל מול הפוטנציאל שהיועץ המשפטי עומד לממש והוא פגיעה חמורה בחופש העיתונות ובעצמאות כלי התקשורת.
העמדה לדין של עיתונאי בגין החזקת מסמכים סודיים משמעותה הצרת צעדיהם של עיתונאים. היא מטילה חסמים על עיתונאים שמבקשים לחשוף שחיתויות ועוולות שאין להם מקום בחברה הישראלית. זה פוטנציאל של פגיעה שעומד להתממש ואותו צריך לשקול מול הפוטנציאל של פגיעה בבטחון המדינה שלא התכוון להתממש ולא התממש בפועל. ולזה בדיוק קוראים מידתיות.
יותר מכך: את העמדתו של אורי בלאו לדין אפשר לשים בשורה אחת עם החוק שעבר לא מזמן ומחמיר את הפיצוי שניתן לקבל על לשון הרע. מצד אחד הכנסת משתקת ומשתיקה את העיתונות החופשית ומקשה על האפשרות לערוך תחקירים ולפרסם אותם, ומצד שני מערכת הביטחון מטילה אימים על העיתונאים והעיתונות החופשית ולא מאפשרת לעיתונאים לעשות את תפקידם הבסיסי: חשיפת עוולות, חקירת שחיתויות.
צנזורה פנימית
כדאי עוד להזכיר דרך נוספת שבה נוקטות המדינה כדי להשתיק את כלי התקשורת: שימוש יתר שנעשה בצווי איסור פרסום. דווקא אל מול צנזורה פתוחה, שמצמצמת את איסוריה להכרחי ביותר – צומחות להן מערכות השתקה מתוחכמות, יעילות וכוחניות.
הכתבות שאורי בלאו פרסם על סמך המסמכים שהחזיק עברו את כל אישורי הצנזורה. אבל בעוד הצנזורה מאשרת ומאפשרת, פועלים מנגנוני הבטחון וגם המשטרה כדי להצר את הפרסום ולהסתיר דברים. השימוש בצווי איסור הפרסום נעשה גורף כל כך עד שכמעט כל פעולת חקירה מלווה אוטמטית בצו כזה והצו לא מאפשר לחשוף פרטים כלשהם. לעיתים אוסרים הצווים את פרסום עצם החקירה עצמה. השימוש הרווח במנגנון הזה מצר מאוד את צעדי התקשורת ולא מאפשר כמעט פרסום של פרשיות גדולות. מאידך, החמרת חוק לשון הרע הציב משוכה קשה נוספת בפני התקשורת.
קשה להצביע על הנקודה שבה הדברים קורים, על האירוע שהוביל לשינוי. אבל מי שמסתכל בפרספקטיבה, יכול להבחין שהתקשורת עסוקה יותר בסיקור אירועי בידור ופלילים, והרבה פחות בחשיפת פרשויות שחיתות ופרשיות בטחוניות. קוראים לזה צנזורה פנימית.
ענת סרגוסטי היא מנכ"לית אג'נדה - מרכז ישראלי לאסטרטגיה תקשורתית