אני מנסה לדמיין אותך עכשיו. בדירה הקטנה שלך ברצועת עזה. לדמיין מה אתה עושה ברגע זה ממש. אולי גם אתה חושב עליי ברגעים כאלה, תוהה אם היית עושה את זה שוב.
זה קרה בשנת 1996, כששיפצו את בית הוריי ברמת גן. הקבלן הביא אותך ועוד כמה פועלים פלסטינים, כדי לסיים את השיפוץ. הייתי בן 13. רצתי למקלחת בקומה השנייה כדי לפתוח חלון גדול שמחבר בינה לחדר השינה. החלון נפתח בדחיפה, אך שלי הייתה חזקה מדי – וידיי עברו בתוך הזכוכית. הפיצוץ לא כאב; אני זוכר שאלפי שברי הזכוכית שהתנפצו על זרועותיי הרגישו כמו לטיפת משי מנצנצת. הסתכלתי על היד וראיתי חור גדול פעור בה מהמרפק ועד הכתף. ההלם היה כה גדול, שלא הצלחתי לזוז, או לבכות. רק בהיתי במסה הזאת של רקמות שרירים, בחוטים ארוכים של עצב, מכוסים שכבת מיילין דביקה, והרגשתי תחושה נוראית של חיות חסרת מעצורים, ריגוש אנדרנלין כה גדול, עד שאתה מרגיש שהוא חייב לגרור את הניגוד המוחלט שלו - המוות.
אני זוכר שישבתי שם, קפוא לרגע שנמשך כשעה, כשפתאום נכנסת. הגוף הגדול שלך הצטמק לרגע מאימה כשראית אותי מדמם וגועש על הרצפה הקרה. זרקת את כלי העבודה, תפסת את זרועי וסגרת את החור הענק בידייך החשופות. אני זוכר שחסמת את הדם מלצאת, שהידקת את אחיזתך מסביב לזרוע והרמת אותי בידך השנייה. אבא סילבן, שכיהן בזמנו כשר בכיר בממשלת ישראל, היה בצד השני של הבית כשזעקת לו שצריך לקחת אותי לבית החולים. מאחר שלא ראה והבין את חומרת העניין, ביקש להתלבש לפני שייקח אותי. צרחת עליו במלוא עוצמת גרונך, שיבוא עכשיו, ברגע זה. זו הייתה תמונה שלא אשכח לעולם. אתה, פועל בנייה פלסטיני, זועק וצורח על שר ישראלי, מסמכות שיכולה לנבוע רק מעוצמת הרגש ההומאני, הצו הבסיסי האנושי, הקטגורי, שהשתלט עליך כליל באותו רגע.
אבא ואתה לקחתם אותי לבית החולים כשאתה לא מפסיק לחסום את עורקיי עד חדר המיון. ניתחו אותי במשך כשבע שעות, והבטיחו לי שלולא היית שם, לולא ביצעת את חסימת העורקים הזאת, לולא זעקת לעזרה - ומיידית - לא הייתי כאן היום, ולא מדובר בהגזמה תיאטרלית.
אושפזתי במשך חודשים ארוכים בבית החולים, עברתי פיזיותרפיה, טיפולים בחשמל ובלייזר - ולמרות כל הנ"ל, נאלצתי להיפרד מיד ימין כידי הדומיננטי (כשעד היום אני לא מרגיש את רובה) - ועברתי לכתוב ולפעול ביד שמאל. אני זוכר שאחרי הניתוח הודיתי לך במילים רפות. אני זוכר שהוריי סיפרו לי שהם דאגו לך, למרות שלא רצית דבר בתמורה ואף סירבת לכך.
מאז עברו יותר כמעט שני עשורים. המציאות הפוליטית השתנתה, המצב הביטחוני התדרדר, עזה הפכה לאוטונומיה בשלטון החמאס - ל"חמאסטן" - שדוגל בהשמדת ישראל, מעודד רצח נערים ומשלח רקטות וטילים על ריכוזי אוכלוסייה. לך כבר לא מרשים לבוא לעבוד בישראל, ובטח שלא להתקרב לבתים מסוימים. אולי אתה אפילו עובד תחת שלטון החמאס, משרת בחוליית קסאמים כדי לפרנס את ילדיך או להתמודד עם הייאוש. קרוב לודאי ששכנייך, לו היו יודעים שהצלת חיי יהודי ישראלי, היו בזים לך על כך - ואולי חלקם היה שמח לסיים את מה שאתה מנעת. ממש כמו שחלק מידיי ומכריי היה שמח לראות את עזה נמחקת מעל פני האדמה.
לא הפכתי לשמאלני
שלא תבין לא נכון פאוזי, אמנם הפכתי לשמאלי באותו יום, אבל לא בהכרח לשמאלני. נלחמתי להעלות פרופיל ולהתגייס למרות הפציעה הקשה ובמהלך השירות שלי נחשפתי לתופעות קשות, כמו כיתות בית ספר בחברון המלאים בחומרי הסתה לרצח יהודים ואנטישמיות. חוויתי עם חברים מהדרום טעימה ממציאות של 13 שנים, שבה מאות אלפים חיים בחרדה כרונית ותחת שיגורי טילים. למען הכנות, עם כל האמפתיה לעוולות הכיבוש, אני לא מכיר הצדקה לרצח נערים במכוון (משני הצדדים הפעם), לרקטות מכוונות על ריכוזי אוכלוסין, בשם שום מטרה – קדושה ככל שתהיה. כשמדובר במאות ואלפי רקטות ובשלטון שנבחר דמוקרטית, קשה להאמין שרוב העם הפלסטיני בעזה שוחר שלום ומתנגד לאלימות העיוורת הזו. הם מגבים אותה בתמיכה רועשת או בשתיקה רועמת (וגם בצד שלנו לא חסרים כאלו). לכן קשה להתנגד למבצע צבאי ברצועת עזה, כשהוא נועד להפסיק ירי רקטות על מאות אלפי חפים מפשע – במיוחד כשעל מצע המשטר העזתי מתנוססת החובה להשמיד את ישראל, גם אם ההיסטוריה הוכיחה שמבצע כזה יביא לשקט מוגבל ואין דרך לשקט ארוך טווח ללא הסדר מדיני – ברצון או בכפייה.
אבל באותו יום נטעת בי הבנה מהותית. משהו שכולנו כביכול יודעים ומשננים מילדות, אך חלקנו לא מפנימים ורוכשים לעולם: ההכרה באחווה האוניברסאלית האנושית. בטוב האינהרנטי שבבני האדם. גם כשהם בצד של האויב.
לראות שנאה במגרשי כדורגל בין אוהדי קבוצות יריבות, שיכו אחד את האחר בגלל אהדה לקבוצת כדורגל ויום לאחר מכן במילואים, ימותו כדי להגן על זה שאתמול רצו לשחוט. ממש כמו שחייל ישראלי וחייל פלסטיני ידעו לעבוד יחד כדי לשרוד על אי בודד - גם לו יום לפני כן עוד ניסו לשחוט זה את זה. קיימת אנושיות שמאגדת את כולנו ונמצאת בכל מקום. גם אצל האויב המר ביותר.
חשוב לשמור על ההכרה הזו דווקא בשעות האלו. דווקא כשאתה עומד מול אויב שרוצה להשמידך ולא בוחל בשום דרך. לאחוז בהבנה הזו גם כשאתה מרגיש שיש לך לגיטימציה מוחלטת לפעול כדי להגן על עצמך. להכיר באמת הזו גם כשהטנקים נכנסים לעזה; אך להלחם עד חורמה בגילויי ההסתה (שבקיצוניות שלה מגיעה לשריפת נער ערבי בעודו בחיים), הגזענות והדה הומניזציה של עם שלם, שאולי מקלים עלינו לפעול נגדו, אבל הופכים אותנו להרבה פחות צודקים וטובים.
גם בצד השני יש בני אדם. אנושיים, חמים, טובים, שאחד מהם הציל את חיי. ובין אם הם מיעוט או רוב – אם אברהם אבינו ביקש מהאל להציל את סדום לו יהיו בה עשרה צדיקים, מי אנחנו שנכליל מיליונים תחת נקמה אחת. אפשר להיות צודקים גם בלי גזענות. אפשר לקרוא לפגיעה במחבלים מבלי להסית נגד כלל הערבים או הפלסטינים. גם במלחמה צודקת (אם ישנה כזו) חייבים לזכור שבצד השני יש בני אדם, ממש כמונו. כי לא כל הפלסטינים רוצחים - ולאחד מהם אני אף חב את חיי.
נמרוד ניר הוא יועץ אסטרטגי ופרסומאי, בנם של ג'ודי שלום ניר מוזס ובעלה סילבן שלום המשמש כשר האנרגיה והמים והשר לפיתוח הנגב והגליל