הבכי הנוראי מכולם בעיני הוא הבכי של חבריו של עמית סלונים, שחלקם עזבו אותנו לברלין ולונדון, ושאר מקומות אטרקטיביים, שם יישארו עד שגלוח-הראש הראשון יצעק להם ברחוב "יהודי מסריח", יוסיף איזו חבטה הגונה וישלח אותם לבכות לאמא בטלפון. זה בכי של תל אביבים ברובם, שמאלנים ברובם, אשכנזים ברובם, ממעמד הביניים, שבמקום להיאבק על דמותה של המדינה שלהם, מעדיפים לנטוש אותה או לבכות עליה. זה בכי של צעירים, פלצנים ומפונקים, שאם הם לא קיבלו בדיוק מה שהם רוצים - תפקיד טוב בצבא, דירה זולה בתל אביב, עבודה קלה ומהנה שמכניסה מיד הרבה כסף, ו/או החופש להיות משורר, אמן-יוצר או כל "מקצוע אוויר" אחר - לוקחים את הרגליים והולכים מפה.
הכי קל לברוח לברלין "כי המדינה לא דואגת לי". הכי קל לא להתגייס לצבא "כי הצבא שלנו לא מוסרי" (בתרגום לצפונבונית: לא קיבלו אותי לגלי צה"ל). הכי קל לבקש כסף מההורים "כי אני רוצה לעבוד בעבודה שמתאימה לכישורים שלי" (בתרגום לתל אביבית: לא מצאתי מישהו שיהיה מספיק פראייר וישלם לי כמה אלפי שקלים בחודש כדי שאוכל לשתף את העולם בהגיגי ליבי). הכי קל להגיד שיאיר לפיד הוא אדם "מסוכן", כי הוא בדיוק ההפך מהם - הוא נלחם בשביל האשכנזים-תל אביבים-שמאלנים ממעמד הביניים את המלחמה שהם כבר מזמן ויתרו עליה, המלחמה על המדינה. כשהם בוכים – הוא יורה.
>> דעה: "יאיר לפיד הוא אדם מסוכן"
והכי קל זה להתבכיין שיאיר לפיד לא קיים את הבטחתו לבוחרים. באמת? האיש רק שנה בממשלה, והוא מתחיל לקיים את ההבטחות שלו לבוחרים אחת אחרי השנייה. משוויון בנטל ועד ירידה במחירי הדיור. ממשא ומתן מדיני, ועד מהפכה בחינוך. זה לא קורה ביום אחד, גם לא בשנה אחת, אולי אפילו לא בקדנציה אחת, אבל מי שציפה שיאיר לפיד יעשה קסם וכל המדינה תשתנה ברגע - באמת חי ב"לה לה לנד". הבנתם את זה? ערימה של תינוקות בכיינים.
נכון, לא הכל מושלם, יש משגים, יש טעויות של טירונים. זה אך טבעי. כי פוליטיקה, במיוחד הישראלית, היא עולם קשה ומגעיל של משא ומתן כוחני וקשוח, שבו צריך ביצים גדולות, חוכמת רחוב ומרפקים חדים. בכנסת ובממשלה יושבת חבורה של פוליטיקאים מנוסים וערמומיים, חזקים ונשכניים, שלא יהססו להוריד את הראש למי שיתגלה מולם כחלש. הם דואגים בראש ובראשונה להישרדות הפוליטית שלהם, לניצחון הבא. ומולם באו לפתע לפיד וחבורת "יש עתיד", שמנסים לתמרן בג'ונגל הזה, אבל האג'נדה שלהם ברורה - הם דואגים למעמד הביניים. ולכן, ועד שיוכח אחרת, יאיר לפיד הוא הנס הגדול של הפוליטיקה הישראלית. לא מדובר פה ב"אהוד ברק, הדור הבא". מדובר פה במישהו שמתכוון לקיים את מה שהבטיח, צעד צעד, פרה פרה, חכו חכו.
הפוליטיקה הישראלית משקפת את המדינה שלה - אוסף של קבוצות לחץ ואינטרסים, שכל אחת מנסה לדאוג לעצמה, לשבט שלה, על חשבון האחרות. ש"ס ואגודת ישראל, למשל, דאגו משך שני עשורים לקהל הבוחרים שלהן בהצלחה רבה. כיום הם שונאים את יאיר לפיד כי הוא לא מפחד מהם ויודעים שהאינטרסים של מעמד הביניים שהוא נלחם עבורו - באים על חשבונם. כי אין מספיק כסף לכולם. העוגה קטנה מדי. ככה זה במדינה שמשקיעה בלית ברירה עשרות מיליארדים בביטחון לאומי ועשרות מיליארדים בביטוח לאומי (שמשלם קצבאות לכל אותם חרדים שלא עובדים ורק מולידים כמויות עתק של ילדים בקצב היסטרי).
המבקרים הכי גדולים של יאיר לפיד, מקרב אותו ציבור מפונק של מעמד הביניים, הם לרוב אנשים שמקנאים בו על מה שהשיג בזכות הכישרון שלו והעבודה הקשה משך שלושה עשורים. נכון, מדובר באדם אמיד, אבל אחד כזה שהרוויח כל שקל ביושר - כתב בעיתון, כתב ספרים, מחזות ושירים, הגיש בטלוויזיה, היה פרזנטור של בנק, התנדב בעמותות. הוא לא גנב שום דבר מאף אחד, מקסימום קיבל דחיפה קטנה מהקשרים של אביו ניצול השואה, שגם הוא השיג את כל מה שהשיג בכישרון ועבודה קשה.
מתאגרף צעיר ששירת ב"במחנה"? לבן אדם יש אסטמה, צה"ל קבע לו פרופיל רפואי שלא מאפשר לו לשרת בקרבי. אז מה. מישהו אי פעם בא בטענות לשירות הצבאי של ניצן הורוביץ בגלי צה"ל, או לעובדה שיצחק בוז'י הרצוג, שעומד בראש מפלגה שמתיימרת לייצג את ציבור העובדים בישראל, הוא "נסיך" מבטן ומלידה, בנו של נשיא המדינה לשעבר? הלוואי ובמדינה הזו, בכנסת ובממשלה, היו לנו עוד כמה יאיר לפידים, ולא רק אוסף של בכיינים.