הבעיה של ציון קינן ורקפת רוסק עמינח איננה ברק כהן. ברק כהן הוא בסך הכל המראה הגדולה שמאפשרת להם, לרגע אחד, להציץ ולראות כיצד הם נראים בעיניים של מרבית תושבי ישראל.
הרוב הגדול של תושבי ישראל רץ לממ"ד כשנשמעה אזעקת "צבע אדום" בקיץ הנורא ההוא וחלילה בקיץ הבא, ובין לבין כשמגיע הטלפון מהבנק. על חריגה מהמסגרת. על המינוס שגדל. על הצ'ק שחזר. על הוויזה שנחסמה. ואז מגיע המכתב. וההוצאה לפועל. והדפיקה על הדלת. בדרך כלל בשעות הלילה, כשהילדים הישנים מתעוררים בבהלה.
הישראלים האלה לא יכולים ללכת לבית המשפט כשההוצאה לפועל של קינן ורוסק עמינח דופקים להם בדלת וגורמים לילדים שלהם צלקות לכל החיים. הישראלים האלה גם לא יכולים להרים טלפון לקינן ולרוסק עמינח - כמו שעושים הטייקונים - ולבקש "תספורת", או בשפה פחות מכובסת: "תמחקו לנו את החוב בבנק, ונתראה מחר בערב בפתיחת התערוכה במוזיאון".
את ברק כהן יכולים קינן ורוסק עמינח (ויחצ"נם זמיר דחבש) לחסום בצו בית המשפט, אך לא את רבבות האלפים שלו היה להם את הזמן - רגע אחד יכולת להרים את הראש מהפרנסה והמשרה הנוספת והמרוץ להספיק לקחת את הילדה מהמועדונית - הם היו עושים את מה שכהן עשה. הם היו זועקים.
היום ברק כהן לבד. אבל עוד מעט זה יהיה מרבית עמישראל. וזה יקרה ברגע שכבר לא יהיה להם מה להפסיד. את מרבית עמישראל לא יוכלו קינן ורוסק עמינח לעצור באמצעות צווים של בית המשפט. את מרבית עמישראל אפשר יהיה לעצור רק אם הבנקים יבינו את מה שחברות הסלולר לא הבינו בזמן. את מה שגרם לדנקנר ולבן דב ליפול לתהום.
שוד כספי הציבור הסתיים. במרבית מדינות העולם יש תחרות, והרבה בנקים, ואפס עמלות על מרבית הפעולות הבנקאיות, ובעיקר – מאבק על לב הלקוח, גם כשיש לו חוב וצריך לתת לו יד בימים הקשים. אם את זה לא יבינו ציון קינן ורקפת רוסק עמינח בקרוב, הם יתגעגעו לברק כהן וחבריו. וייזכרו במחאה הכל-כך לא אלימה וכל-כך רומנטית, שהייתה פעם ואיננה עוד.