לפני כשנה, 77 בני אדם נרצחו בטבח בנורבגיה על ידי אנדרס ברינג בריוויק על רקע פוליטי ושנאה לשונה. אנדרס הוא נוצרי, בלונדיני עם עיניים ירוקות. מסוג האנשים שאם תיתקל בהם ברחוב, לא תרוץ לצד השני, אולי אפילו תזמין אותו לכוס קפה. מעניין היה אילו את הטבח היה עושה מוסלמי רדיקלי, עם זקן באורך מספיק שיחמם לו את החזה ,שיער שחור, גבות עבות ועור כהה. אולי אז, היינו שוב שומעים קריאות נגד האסלאם המפזר טרור באירופה.
אלו המחשבות שעברו בראשי כשצפיתי בפרק הראשון של הסדרה החדשה של צבי יחזקאלי המעוררת דיונים סוערים - "אללה איסלאם", במיוחד כשהוא חובש את כובעו ומחליט לא לגלח את הזקן שלו – כדי שיעמיד פני רומאי ברומא.
אוכל לדבר על תחושות ההתקוממות שהפרק עורר בי והצורך שעלה בי לצעוק שאסלאם וטרור אינן מילים נרדפות. שלא כל מוסלמי שמהגר למדינה אחרת נבלע בתוך חוליות אלימות ושכונות מצוקה, כפי שלא כל מהגר המגיע לישראל דינו להיות עבריין נושא נשק וסוחר סמים.
אוכל לטעון שמצב העוני, האלימות, הסמים והאונס עליו דיברו בפרק, אינם חותמת על פניו של כל מוסלמי שנולד. אלו מושגים המוכרים גם בשכונות מצוקה בכל אשר הן, כהות עור או בהירי שיער, באוכלוסיות זרות המרגישות מנוכרות ונרדפות, ולכן מסתגרות בעצמן ופונות לאלוהים מתוך האמונה שרק הוא יקבל אותם.
אוכל להסביר שישנו הבדל ניכר בין אסלאם למוסלמים רדיקלים, שכבר מכותרת הסדרה, ניתן לראות שאת ההבדל, יחזקאלי בעצמו כנראה אינו מצליח להפנים. הטבעת התדמית השגויה של הדת האסלאמית בעולם אינה אלא תוצרת של הכוונת אור הזרקורים על הרדיקליות, שהיא אמנם יותר עסיסית תקשורתית, אך מתעלמת מאלו הבוחרים להיות מוסלמים לפי האסלאם האמיתי, שבדומה לשתי הדתות הנוספות, נצרות ויהדות, מורה לסולחנות וסלחנות, אהבה ודרך חיים מרוצפת בעקרונות של שלום.
ניסיון לקבע סטיגמות ופחד מהשונה
אוכל לומר עוד הרבה, אבל אני בוחרת לראות משהו אחר מתוצרי המצלמה של יחזקאלי.
אני בוחרת להתמקד באנואר, אותו נער המגיע משכונת המצוקה רוזן גארד במלמו, שוודיה. אותו נער הבוחר את דרכו מבלי להיגרר לאלימות ולסמים. אותו נער שבעין מדוקדקת, ניתן לראות שהוא מנגן על גיטרה ונהנה ממוזיקה. אותו נער שיודע לתת ביקורת על מוצאו, אמנם בצורה טעונת רגשות ולפעמים חסרת אובייקטיביות אך עם תובנה המאפשרת לו לנתב את חייו. אותו נער שמשום מה בחרו לא לשאול אותו על חלומותיו, אלא רק ישב בשקט בעוד נער אחר השיב על השאלה בתשובה הצפויה מראש " להיות לוחם ג'יהאד".
אני בוחרת לראות את הרגשות האימהיות העולות מאמו של אנואר, כשהיא מתארת את הקושי שלה להסתגל לעובדה שבנה נמצא הרחק ממנה בעיראק, ואינו מורשה לחיות בקרב משפחתו. להתרגש כשהיא מסבירה לאותו נער החולם להיות "לוחם ג'יהאד" שזו לא הדרך להילחם, ולהאמין שכמותה יש עוד רבות המחנכות דורות של ילדים מוסלמים לצמוח הרחק מאותו צד שיחזקאלי בחר לצלם.
איני יודעת מה טמון בפרקים הבאים, אך אם פרק הפתיחה מהווה איזושהי אינדיקציה למה שיקרה בהמשך, הרי שעל פניו נראה שזהו אינו אלא ניסיון, שלצערי מצליח למדי, בלקבע סטיגמות ופחד מהשונה. אך אני רוצה להאמין שחדי העין מבינינו, שכולי תקווה שירבו במדינה הזו, יוכלו להבחין גם באותם "שונים" באירופה בפרט, ובעולם בכלל, שאיכשהו מצליחים לצמוח ולפרוח למרות קיומה של מפה פוליטית-חברתית העוטפת וחונקת אותם בעל כורחם.