אל תהיו "צודקים"

את עדותו של אבנר גבריהו מ"שוברים שתיקה" ואת סרטון התגובה של חברי הצוות שלו (ושלי) ראיתי באותה מידה של אי נוחות. שוב התחזק בי הייאוש בדבר חוסר היכולת שלנו לנהל דיון פנימי אמיתי על יחסינו עם הפלסטינים.

אבנר מוסר בעדותו שאם לא היינו מוצאים את המבוקש, היינו לוקחים "אחמד" אחר במקומו. לדבריו, היינו מכים את כל העצורים, והג'יפים שלנו (עם הכלים הכבדים של ההנדסה) היו פוגעים ברכוש מתוך כוונה להשחית ולהרוס, ולא באופן מחויב המציאות.

הצגת הדברים ע"י אבנר כשיטה, כדרך פעולה מודעת וכמדיניות המונחית מלמעלה אינה נכונה, ואף שקרית. היו פעמים שסיכנו את עצמנו כדי לא לפגוע בערכי היסוד של האזרחים הפלסטינים, ועל פי רוב שמרנו על צלם אנוש. יכול להיות שהחשיבות הביטחונית של פעילותנו באיו"ש הייתה רבה.

אבל בעוד שאפשר להתייחס לעדות של אבנר כעיוות של המציאות, אי אפשר לפסול אותה כבדיה מוחלטת. האם מה שהוא מתאר כשיטה לא התרחש לפחות במקרים בודדים? האם בין נקודת המבט שלו לנקודת המבט שלכם לא מתקיימת מציאות שבכל מקרה היא בלתי מתקבלת על הדעת?

האם אנחנו יכולים להישבע שלא היה "אחמד" אחד, רק אחד, שעצרנו למרות שהיה חף מפשע (את השמות הרי קיבלנו מהשב"כ, בלי לדעת אם האיש באמת מעורב בטרור או לא). ואם אותו "אחמד" השתולל וסיכן אותנו, האם יכול להיות שזה בגלל שהוא נתקף חרדה מכך שהתעורר באמצע הלילה מפיצוץ של רימון הלם והובל עם אזיקים לג'יפ, ואולי גם חטף איזה אגרוף או ברכיה בדרך? ואולי כשהתחילו יריות בזמן החילוץ עם הג'יפ הורדנו בדרך איזו מראה של אוטו חונה, ואולי גם את הדלת? ואולי למחרת בבוקר קם אדם אחר בכפר לעבודה, וליד האוטו הוא מצא מראה שבורה, בלי פתק, בלי הסבר ש"סליחה, ירו עלינו, לא הייתה לנו ברירה"?

נכון, אולי עצרנו גם "אחמדים" שתיכננו פיגועים ושהתכוונו לסכן חיים של ישראלים. זאת הסיבה שהחיפוש אחר "אמת" כאן הוא חסרת משמעות. השאלה היא לא אם אבנר גבריהו משקר. גם אם תצליחו להשתיק את כל "שוברים שתיקה", וגם אם העולם כולו יצדיעו לאופן שבו עצרתם טרוריסטים בלי לבזוז את ביתם, וגם אם צה"ל יזכה בתואר הצבא הכי מוסרי בהיסטוריה – אז מה? עדיין תישאר הבעיה של מיליוני פלסטינים שזקוקים לתקווה, ולא לפחד מהאפשרות שחיילים ייכנסו אליהם בלילה הביתה עם מסכות ונשק (גם אם הם לא ישימו רגליים על הרהיטים).

הפעילות הצבאית היא תוצר לוואי של מדיניות שמסרבת לחפש באומץ פתרון, מדיניות שמתארת את הקרע הפנימי בינינו לא כסימן לאובדן הדרך, אלא כסטטוס קוו וכסכסוך שאפשר "לנהל" לעד. בגלל אזלת ידה והיעדר החזון שלה, גם אבנר וגם אתם צריכים להיסחף לקצוות כדי להשמיע את קולכם (ובמובן זה, הוא אינו בוגד ואתם אינכם פשיסטים). אל תיסחפו. אל תיעלבו, אל תתגוננו, אל תתקפו. תשתחררו מתחושת "הצדק". במקום שבו אנו עושים סרטונים צודקים, לא יצמחו פרחים.

• שוברים שתיקה