כבוגר תיכון במשרה מלאה, ניצלתי את הזמן החופשי במהלך השבועות האחרונים כדי לעקוב באדיקות אחר החדשות ואחר מבצע 'צוק איתן'. למדתי מספר דברים במהלך חמשת השבועות האחרונים, אותם אשמח לשתף עמכם.
1. אי אפשר להרתיע ארגון טרור שאין לו מה להפסיד. כולם מדברים על הרתעה, מסבירים לנו שישראל לא הצליחה עדיין להרתיע את חמאס במהלך המבצע. אף אחד לא העלה את הטענה שייתכן וגם לא נצליח להרתיע את חמאס. חמאס נמצא בנקודת שפל של כל הזמנים – ישראל הרסה להם את מערך המנהרות עליו עבדו שנים, בכל יום שעובר מאגר הרקטות שלהם קטן, הם מבודדים מדינית ומתקשים להסביר לאזרחים מדוע הביאו חורבן והרס. ייתכן מאוד שחמאס נמצא בנקודת שפל כל כך נמוכה, שאין לו מה להפסיד. נשאלת השאלה - מה היא הדרך החלופית כדי להפסיק את הטרור?
2. מלחמה מול ארגון טרור היא מלחמה שאין בה מנצחים. החלוקה למנצחים ומפסידים היא תגובה פבלובית לכל מבצע צבאי. היא מיד מזכירה מלחמות מתקופות עתיקות שבהן היה צד אחד שניצח וצד שני שהפסיד. מה לעשות, אנחנו חיים בתקופה מודרנית בצלו של איום הטרור. כבר 14 שנים ישראל חיה תחת ירי רקטות מתמיד על יישובי הדרום. 3 מבצעים גדולים בעזה, ועדיין לא השגנו פתרון לבעיה. ישראל בינתיים לא ניצחה, איום הרקטות עדיין שריר וקיים. גם חמאס, שאיבד רבים מנכסיו במהלך המבצע, לא ניצח. לא ברור כרגע מה תהיה התוצאה הסופית, אך באם הפסקת אש בין שני הצדדים תצא לפועל – סביר להניח שכל צד יזכה בהישגים לצד וויתורים. במקרה שכזה, קשה יהיה להכתיר מנצח ומפסיד למבצע.
ארגון טרור לא מחויב לשום סטנדרטים בינלאומיים, הוא פועל בדרכים רצחניות וחסרות כל צלם של אנוש. הוא משחק באזרחים שלו. משחק בעיתונאים שנמצאים בקרבו. אם ישראל תסכים להפסקת אש – היא תעניק לחמאס אי אלו הישגים. אם נכבוש את עזה – אולי נדביר את הטרור החמאסי, אבל הכיבוש ילווה באבידות רבות, לחץ בינלאומי חסר תקדים ושליטה על חייהם של 1.8 מיליון פלסטינים. כך או כך, בואו נוציא את המילה "ניצחון" מהלקסיקון של המבצע.
3. סובלנות היא ערך מרכזי בדמוקרטיה הישראלית, רק לא בזמן מלחמה. אני גולש באינטרנט, קורא פוסטים בפייסבוק ונדהם: את גדעון לוי צריך להעמיד לדין על בגידה, אמנון אברמוביץ' הוא מחבל, יונית לוי ואושרת קוטלר שמאלניות וכל מי שמביע חמלה צריך לעוף על טיל לעזה. נדמה שאנחנו מתחילים לאבד את זה. הקול המוסרי של העם היהודי, אותו קול עתיק שהחל להדהד לפני יותר מ-3000 שנה עם מתן עשרת הדיברות ועד ימינו אנו, הולך ונחלש. הוא נחלש בגלל קבוצה קיצונית קטנה שמנסה להשליט טרור מילולי, לסתום פיות ולהצית אלימות. אבל הוא נחלש גם בגללנו, בגלל רוב שפוי במדינה שאיבד את קולו. רוב דומם. שלא מדבר. לא משמיע קול נגדי כתגובה לקולות השנאה וההסתה. חלקו גם לא מצביע בבחירות לכנסת. רצוי שנתעורר עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי.
4. חמלה לצד אחד לא באה על חשבון הצד השני. נדמה שהיה קשה לחלקנו להתבונן במראות ההרס והטרגדיה בצד העזתי. מדוע אנו נרתעים מחשיפה למראות האלו? האם אנחנו חסרי ביטחון ולא בטוחים בצדקת המבצע הצבאי, או שפשוט הפכנו לאטומי לב? האם הבעת חמלה כלפי הרג של אזרחים חפים מפשע בצד השני מפחיתה מהצער והחמלה שאנו רוחשים לצד שלנו, הצד הישראלי? האם הבעת חמלה כלפי כל טרגדיה אנושית היא לא מעשה מוסרי בסיסי שאמור להיות אינסטינקט אצל כל אחד מאיתנו?
5. הישראלים חזקים. ויש עוד תקווה. את השורות הקודמות כתבתי בכאב רב, ואילו את הבאות אני כותב בתקווה רבה. אני אוהב את העם הזה. את אופיו האמביוולנטי. מצד אחד, קיימת אינטימיות מיוחדת בין הישראלים, ומצד שני – חוצפה וחוסר סובלנות. מצד אחד, זהו עם קטן, ומצד שני, יכול לספק סנסציות לעמים רבים. זהו עם שאוהבים לאהוב. אני אוהב את השכנים שאני נתקל בהם במעלית. אני אוהב את הפעמים שאני הולך לקניות בסופר ובסוף מוצא עצמי מדבר על ענייני השעה עם אישה המבוגרת ממני בעשרות שנים.
בסופו של יום, ולמרות הבעיות, מדובר על עם יוצא דופן. עם ששולח את מיטב בניו ובנותיו לשירות צבאי. עם שחי באומץ במציאות עגומה. עם שהקריב רבות כדי לכונן שלום, נכווה מלהבות הטרור והמלחמה, ועדיין פועמת בלבו תקווה לעתיד טוב יותר. ולכן, אני אופטימי. אני בטוח שיום יבוא ונחיה בשקט ובשלווה. יום יבוא ונגשים את משאת נפשנו הצודקת כל כך.
יונתן בירון הוא פעיל נוער בן 18 וחבר בארגון הבוגרים של מחלקת המדינה האמריקנית