זה יכול לקרות לכל אחד: סיפור שנשמע מדהים, כותרת מפוצצת מול העיניים, היסטריה הנרקמת אט אט. אבל מה שקרה שלשום לכתבת מהדורת החדשות של ערוץ 10 סיוון כהן, ששידרה אגדה אורבנית כסיפור חדשותי לגיטימי, הוא מה שקרה לכולנו בשנים האחרונות.
מצד אחד, מבחינה מקצועית, אני לא מבינה איך היא פספסה. מדובר בסיפור שרבים מכירים, שאפילו היה חלק מסדרת טלוויזיה על אגדות אורבניות ושחי בכל כלי תקשורת אפשרי כבר עשרות שנים. איפה בדיקת העובדות? איך היא הסתפקה בדיווח בלי שום ראיה תומכת? למען השם, אם היא רק הייתה עושה גוגל הכל היה נמנע, מה שמעלה אפילו חששות שכהן ידעה והתעלמה. הייתכן? מצד שני, אני לא יכולה שלא לחוש גם הזדהות ורחמים. בתחרות התקשורתית היומיומית, קל מאוד ליפול למלכודת כזאת. זה יכול לקרות לכל אחד, ואני לא יכולה להשתחרר מהפחד שזה היה יכול לקרות גם לי.
כמו שראינו בסדרה הגאונית "מראה שחורה", אנחנו חיים בעידן שבו התקשורת מכתיבה לגמרי את סדר היום הציבורי והאישי שלנו. מדי יום, מדי שעה, מדי דקה, הגבולות נמתחים, מנגנוני הסינון נפרצים והשקיפות עולה על גדותיה, עד שנוצר עיוות של המציאות. זוהי דרכה של האנושות, זהו הכיוון אליו מתפתחת הטכנולוגיה, זוהי הפריחה של פייסבוק וטוויטר, זוהי המלחמה הקיומית שלנו על עניין, שליטה, ידע וכח.
דווקא בעידן הזה, מרתק להיות חלק מגוף שמשפיע על זרימת המידע הזו, להשפיע על סדר היום הציבורי ולגלות מה ירתק אנשים למסך. אבל באותה מידה שאנו, אנשי התקשורת, חיים ונושמים את הצופים ואת הדרישה לכותרות מפוצצות, אנחנו גם צמאים לה בעצמנו. שרשרת המזון של המידע בעולם כבר מזמן לא כוללת את המושגים "מקור" או "בלעדיות" כי כולם משתמשים בידע של כולם, ולפני שהצופה הפשוט מחפש את הכותרת של היום, אנחנו שופכים דם, יזע ודמעות כדי להביא אותה בעצמנו.
אנחנו מתים על טעויות של אחרים
גם סיוון כהן קמה שלשום בבוקר ליום עבודה, בידיעה שעליה לספק את הסחורה. ממש כמו כולנו, גם היא שוטטה באתרים ברחבי העולם בניסיון לגלות מה יהיה סיפור היום שלה. גם היא חיפשה את הכותרת הבלעדית, את מה שיגרום לנו להנאה, הזדהות או אפילו חרדה. גם היא נדבקה בחיידק המידע והשיתופיות – אותו חיידק שמתרוצץ על הטיימליין שלכם ועובר בין כל החברים שלכם. היא עשתה בדיוק מה שכל אחד מכם עושה כל יום.
נכון, ההבדל ברור – כהן היא אשת תקשורת, כתבת חדשות שאמורה להביא סיפורים מהימנים, ולא אדם מן השורה שמקליק על share בפייסבוק. כשליחה של הציבור אנחנו מצפים ממנה ליותר, כי יש לה את הכלים, האמצעים ובעיקר את הבמה. על כן איני מזלזלת ולו לרגע בחומרת מעשיה.
ובכל זאת, זה יכול היה לקרות לכל אחד. וכשאנחנו ממהרים לטעון שעלינו אי אפשר לעבוד, כדאי שנעצור ונביט על החברה בה אנו חיים, שמחפשת עניין בכל מחיר. כולנו מחפשים מידע, תמונות פפראצי, קלטות פורנו, פרידות והרזיות אחרי הריון. אנחנו אלה שמחכים לפליטי ריאליטי כדי לצפות במסלול האבדון שלהם. אנחנו אלה שמחפשים כל פעם את תכנית הטלוויזיה הבאה שתחדש, תרגש או פשוט תספק הצצה אל תוך טעויות אנושיות כמו ללבוש חצאית בלי תחתונים בתכנית שצופים בה מאות אלפי אנשים. אנחנו אלה שחיים על התככים בבית האח הגדול, אבל מתרגשים עוד יותר מסיפור הזוי על תרופות פסיכיאטריות. אנחנו אלה שמחפשים טעויות של אנשים כדי להשתעשע בהן במקום להיות מדוכאים מהשגרה המעייפת שלנו.
סיוון כהן טעתה. במקום הלחלוחית המתבקשת בזווית העין של יעקב אילון, היא סיפקה לנו חומר מרגש מסוג אחר – הסוג הטוב ביותר, הסוג של טעות אנוש. אבל עכשיו, אחרי שנרגענו, אולי פשוט נסלח לה ונעבור לדבר המעניין הבא?