פרשת חייו ומותו של משה סילמן תפסה אותי נרגש, כעוס ובעיקר מתוסכל. אודות ההיכרות הלא-אישית שלי איתו כתבתי במאמרי הקודם; ועכשיו, אחרי מותו, אני מבקש לעסוק כאן באחד מההיבטים הקשורים לטרגדיה האישית שלו: מעמדם של העצמאים שהעסק שלהם קורס.
עובד עצמאי, בין אם הוא בעל חברה המעסיקה אותו, עוסק מורשה, עוסק פטור או עובד כנגד חשבונית – בכל אחת מהאפשרויות האלה, כאשר העסק העצמאי נקלע לקשיים והשמיים מתקדרים מעל, העצמאי מתחיל לפרוט את החסכונות שלו, להגדיל את קו האשראי שלו בבנק, להאריך את תנאי התשלום מול ספקים כנגד התחייבות אישית שמרחפת מעל ראשו; וכאשר העסק נסגר סופית, העצמאי נותר לא רק ללא פרוטה בכיסו, אלא גם מול מצבת התחייבויות שספק אם יוכל לעמוד בה, בפרט כשהוא לא עובד.
עצמאי, אם כן, מגיע ללשכת התעסוקה או למוסד לביטוח לאומי כשהוא חסר כל, תרתי משמע.
בעבר, עצמאים רבים שהיו מנועים מלהפקיד כספים בקרנות פנסיה הסתדרותיות ניצלו את אפיק קופות הגמל או תוכנית חיסכון מוכרת לצרכי מס ל-15 שנה, והיו משתמשים בכסף הזה בשעת צרה. משרד האוצר, במסגרת אחת מהרפורמות השגויות שלו, חיסל את המסלול הזה וקבע שכל הפרשה לביטוח פנסיוני תוכר ככזו שניתן להשתמש בה רק בגיל הפנסיה ולא לפני כן.
בעיית הבעיות של עצמאים היא שאין להם מנגנון דמי אבטלה. רבות דשו בנושא, החוק תוקן, בתי המשפט התייחסו לסוגייה, אבל בפועל מצבם של עצמאים שנותרו ללא עבודה וללא עסק שונה באופן מובהק ממצבם של שכירים המגיעים יחד איתם לסניף הביטוח הלאומי. אין דמי אבטלה מוסדרים לעצמאים, ובפרפרזה על שירה של דליה רביקוביץ' – במקרה כזה גם אלוהים לא יכול להושיע אותם. זו נפילה שאין דרך חזרה ממנה.
אחר כך, מי שהסתבכו זוכים מהר מאוד לביקור של קבלני ההוצאה לפועל, ומגלים שהם מבינים קטנים בחשבון. כי משום מה, חובות קטנים תופחים והופכים להיות אסטרונומיים כאשר הם מוכנסים לתוכנת ההוצאה לפועל. ועוד לא אמרנו מילה על המשבר האישי, המשפחתי, התדמיתי וכן הלאה.
כמה מנדטים יש לעצמאיים?
מפרשת סילמן יש להוציא כמה מסקנות אופרטיביות, ובראש ובראשונה מיסוד תשלום דמי אבטלה לעצמאים. בסופו של דבר, עצמאי משלם הרבה כסף מדי חודש, ואין סיבה שלא יהנה מדמי אבטלה בקריטריונים בלתי קשיחים כאשר הוא נקלע לקשיים. שנית, ראוי שאחת מחברות הביטוח תרים את הכפפה ותציע מסלול תגמולים חודשי לפרק זמן של 6-12 חודשים לבעל פוליסה שהעסק שלו קרס, באופן דומה לביטוח אובדן כושר עבודה. זכורה לי פוליסה כזו שהוצעה לציבור לפני שלושה עשורים. כנראה שאז עצמאים לא זיהו את חשיבותה ולכן היא נעלמה כלעומת שבאה.
סוגיית החיסכון בקופות הגמל לטווח בינוני צפה ועולה וחשוב לחדש אותה, כדי לאפשר לעצמאים לצבור כסף לעת משבר, ולא רק בעת הגיעם לגיל פנסיה. נכון שמי ששורף את הכסף על העסק שלו בגיל 50+ יהיה במצב נואש בגיל 70+, אבל מצד שני, יש סיכוי שהוא ישקם את עצמו דווקא בפתח הגיל השלישי של חייו.
ועוד עצה אישית שאני נוהג לתת לעצמאים, כמוני, שמתחילים את דרכם בחיים ללא אבא ואמא בצורת משכורת מסודרת במקום עבודה קבוע. אני תמיד אומר להם מה ששמעתי מקרוב משפחה זקן: שים בצד גרוש לבן ליום שחור. רוצה לומר: שמרו לכם קופה סודית של כסף שאיתה תוכלו לעבור את התקופה הקשה בחייכם, כאשר העסק מתמוטט.
הערה אחרונה, אפרופו פוליטיקה: על פי הערכות שונות, פועלים בארץ יותר מ-400 אלף עצמאים לסוגיהם. אליהם ראוי להוסיף מאות אלפי פרילנסרים ואת מי שעובדים באופן קבוע מול מעסיק אחד כנגד חשבונית. זהו כוח אלקטורלי עצום, ואם נוסיף את בני המשפחה שלהם – החבר'ה האלה יכולים להרכיב ממשלה. עד כדי כך. אז מי שעיניו בראשו, צריך להבין. שינוי ביחס הרשויות לעצמאים יעבור דרך מסדרונות הכנסת, ומי שלא יודעים להתארגן ולנצל את כוחם למטרה משותפת – שיעשו לי טובה ולא יבכו על קברו הרענן של סילמן המנוח.
פורסם במקור בבלוג כסף בשבילך. בן-ציון ציטרין הינו בעל משרד לייעוץ אסטרטגי תקשורתי