בשש השנים האחרונות, פגשתי מאות רבות של זוגות ישראלים שהגיעו כשהם מותשים וחבולים מדרך מייסרת להגשמת החלום הפשוט – להפוך להורים לילד. הם מגיעים אליי בבקשה שאסייע להם בתהליכי פונדקאות, בדרך כלל לאחר אינסוף ניסיונות, טיפולים, הפלות ואכזבות כואבות. הם לא האמינו שיגיעו למצב הזה. גם הם, כמו זוגות אחרים, החלו את מסעם בפנטזיה הכל-כך טבעית להקים משפחה בדרך הרגילה. לאט לאט הלך החלום והתנפץ: ההבנה שלא ניתן להיכנס להיריון באופן טבעי ושצריך יהיה לעבור דרך רופא, דרך ההחלטה על הפרייה חוץ גופית, התסכול מהכישלונות החוזרים ועד הוויתור הכואב על נשיאת ההיריון. לאחריו, לעתים, מגיע גם הוויתור על קשר גנטי לילד (תרומת זרע ו/או תרומת ביצית). הסדר לפעמים משתנה ולא כולם עוברים בהכרח את כל השלבים הללו, אבל המסע להתחלת הליך הפונדקאות אינו קל, בלשון המעטה.
מן העבר השני נמצאות הפונדקאיות – נשים קשות יום, בעלות משפחות בעצמן, המחליטות להביא לשינוי במצבן. יש לומר בקול רם וברור: בהכללה, הנשים הללו מגיעות לתהליך מתוך מצוקה. בפשטות: הן מחפשות דרך בה יוכלו לתרום לרווחת משפחתן. החיפוש מוביל אותן להציע עצמן להיות אימהות פונדקאיות. הן לא נמצאות שם, על פי רוב, כדי לסייע לאותו זוג חשוך ילדים והן לא נמצאות שם כדי "להפוך את העולם למקום טוב יותר". הן שם כדי לדאוג לילדים שלהן. המפגש המתקיים כתוצאה מכך, הוא מפגש כמעט בלתי אפשרי בין שני עולמות שכנראה בשום קונסטלציה אחרת לא היו נפגשים. מפגש שתוצאתו משמחת עבור שני הצדדים.
למרות הפלא – המפגש הזה מפנה אליו חיצי ביקורת רעילים עמוסי אג׳נדה המנותקים לחלוטין מהתחושות האמיתיות עליהן מדווחים הצדדים - הפונדקאית מחד וההורים הכמהים לילד מאידך. שני הצדדים לא בחרו להיקלע לסיטואציה הזו, אך הם שמחים שנמצאה להם דרך לצאת ממנה. הביקורת נגד הליכי הפונדקאות היא משומנת ועמוסה באמירות פופוליסטיות שנוגעות בציפור נפשנו, ממיסות כל שומע ומלאה במילים קשות - זנות... סחר באיברים... ניצול נשים עניות ממדינות עולם שלישי... ועוד. בקלות אפשר להפריך כל אחד מהטיעונים הללו, אך בסופו של דבר אנחנו באמת נדרשים לשאלה אתית אבל שאלות אתיות לא יכולות להיבחן בוואקום, אלא רק לאור הסיטואציה וההקשר המתאימים. בסופו של דבר הליך הפונדקאות יתרחש או שלא יתרחש והשאלה האתית צריכה להיבחן לאור התוצאה באם יתרחש. לכל שאלה אתית יש מחיר, אשר נקבע על ידי הצדדים המעורבים בתהליך – ועל ידם בלבד. הסיטואציה יכולה להיות עצובה, קשה, מרירה ומתסכלת – או שהיא יכולה להיות מלאת תקווה.
כשמנסים לבחון את "רמת המוסר" של אותו זוג הורים המבקש מאישה ענייה לגאול אותו מייסוריו ואת אותה אישה ענייה המבקשת להיות אם פונדקאית על מנת שתוכל להאכיל את ילדיה – אני מעדיף לבחור באלטרנטיבה של התקווה – עבור שני הצדדים.
לצערי, מנגד, נעמדים שוב ושוב כל אותם פטרונים מערביים שקובעים שהם הנאורים ומייצגי המוסר עלי אדמות וטוענים כי הם "לא חשים בנוח עם החלטתה של אשה לשמש פונדקאית". הם חוזרים על משנתם, לפיה, מדובר בכפיה או בבחירה שנעשתה מתוך מצוקה, מזלזלים בכושר שיפוטה ואינם מכבדים את בחירתה. את ההורים המיועדים הם רואים כחזירים נצלניים הבאים עם כספם ו"קונים לעצמם משפחה". בצקצוק שפתיים הם טוענים בנבזות כי הכמיהה לילד אינה מצדיקה "צעדים לא מוסריים שכאלה".
בשיפוטם זה, אותם מבקרים גוזרים למעשה על הפונדקאית להמשיך לחיות בעוני ועל הזוג לא לממש את הורותו. ומיד לאחר שחרור הגיגיהם בטוקבק מרושע או בסטטוס בפייסבוק, הם מתיישבים לשולחן האוכל עם שלושת ילדיהם, מדושנים, מאושרים ובעיקר מסופקים - כנושאי דגל האתיקה והמוסר.
כמעט עשור שכל עולמי המקצועי (וגם המשפחתי האישי) סובב סביב הפונדקאות. כמעט עשור שאני נאלץ להתמודד עם ביקורת ולהילחם את מלחמת האתיקה של הפונדקאות – היום, אחרי ליווי של אלפי זוגות ומאות רבות של ילדים ומשפחות, ואחרי מאות אימהות פונדקאיות שלראשונה בחייהן הרגישו שהן עושות משהו משמעותי אמיתי עבור רווחת משפחתן – אני יודע שהתקווה, האושר, וההגשמה שהליכי הפונדקאות נותנים לכל הצדדים המעורבים בהם, חזקים עשרות מונים מרעש הביקורת שיותר ויותר מרגיש אולי כמו זמזום של זבוב טורדני.
דורון ממט-מגד הוא מייסד ומנהל ארגון תמוז-פונדקאות בינלאומית, אבא לטליה (6) ומתן (3.5) שהגיעו לעולם בהליכי פונדקאות