אני כותבת את הטור הזה מתאי בכלא 600. זו תקופת הכליאה השנייה שלי, ואינני יודעת כמה תקופות עוד יבואו אחריה. הצבא משאיר אותי במצב של חוסר ודאות לגבי עתידי, מתוך תקווה שאשבר. הוא יודע שלא אתגייס, אך מקווה שאשבר ואסכים להשתחרר באחת הדרכים העקיפות, בלי להתעקש על הצהרת ישירה בדבר העקרונות והעמדות המביאות לכך שאני מסרבת לשרת בצה"ל.
כשנכנסתי לכלא, בבוקר של ה-10 בינואר - יום בו הייתי אמורה להתגייס - הגעתי מלאה בתקווה. עשרות מפגינים ליוו אותי לבקו"ם: חברים, בני משפחה, פעילים פוליטיים. הסיסמאות והאווירה מילאו אותי בתקווה ובביטחון, ידעתי מה אני עושה ולמה, והכי חשוב - ידעתי שאני לא לבד. סביבי היו אנשים שלימדו אותי, או עזרו לי להבין, שהשלום אפשרי. שהשינוי של המצב הקשה שהחברה שלנו הגיעה אליו הוא התפקיד שלי; בעצם, של כל אחד מאיתנו.
גם בבקו"ם היה בסדר. אפילו הוויכוחים עם פקידי הצבא היו משעשעים. במשפט שנערך לי "הודיתי באשמה" בראש מורם, מודה שאני מסרבת להתגייס לצבא שכובש עם אחר. במשפט שנערך לפני הפעם השנייה בה נכלאתי, כבר נאמר לי ישירות: ההצהרה שלך מרשימה מאוד, אבל את יודעת שיש עוד דרכים להשתחרר, נכון?
אני יודעת, אבל חוזרת ומתעקשת: כל מה שקורה במדינה - מההתבטאויות הקשות של חברי הממשלה, דרך ההתמודדות עם הרצח בדומא, סערת שוברים שתיקה ו"המצב הביטחוני" – כל אלה מזכירים לי שאני עושה את הבחירה הנכונה. לצערי הרב, המצב מידרדר, וזה מבהיר שאני חייבת לעמוד נגד כל מה שקורה.
בכניסה לכלא 6, אחרי שהתפוגג הד ההפגנה, כבר הרגשתי קצת לבד. אחרי התדרוך (איך פונים לסגל, כן המפקדת, לא המפקדת...), שאלה אותי הסמלת למה אני כאן. עניתי. היא זילזלה, והעמידה אותנו במגרש בשלשות. השמש עלתה ממול, וממש מאחורי התא שלי התגלה לפתע ההר. מיד זיהיתי: זה ה-הר! "הר הסרבנים", "הר התקווה", ההר אליו עולים מפגיני שמאל כבר שנים כדי לחזק את הסרבנים בכלא 6. ההר אליו יעלו בקרוב כמאה מפגינים עם שלטים נגד הכיבוש כדי לתמוך בי.
הכוח שמילא אותי כשראיתי את השמש זורחת על ההר מחזיק אותי עד עכשיו.
שמאלן זה בוגד
אין בכלא הרבה אהדה לצבא. רוב האסירות נשפטו על עריקות (לרוב מסיבות כלכליות – נשים שהעדיפו לכלכל את משפחותיהן). אבל למרות הכעס שלהן כלפי המערכת וכלפי המדינה, הסירוב כתוצאה מהתנגדות לכיבוש נתפס אצלן כחציית קו אדום.
אני מוצאת את עצמי מסבירה לאסירות האחרות שוב ושוב את הסיבות שהביאו אותי לסרב להתגייס. כששאלו על הסירוב, הסברתי שאני לא מוכנה לשרת את הדיכוי והכיבוש של העם הפלסטיני. הן ענו שצריך "להרוג את כל הערבים", "לעשות להם שואה". זה לא נאמר במהלך שיחה מתלהמת או מריבה סוערת, אלא ברוגע ובשיקול דעת. זה נאמר על ידי בנות נחמדות וחכמות. כשמבינים עד כמה הגזענות הפכה כאן לנורמה, זה מפחיד.
בשיחה אחרת, כשאני מסבירה שאני שואפת לשלום ולדמוקרטיה לכולם, הן מסכימות ומוסיפות: "אבל את בכלל לא שמאלנית". בתחילה לא הבנתי, ואז זה נפל עליי: "שמאלן" הוא בוגד, הוא "הרע". המצב אפילו יותר חמור ממה שחשבתי.
לפעמים קשה לזכור שאני לא בכלא הצבאי כי עשיתי משהו רע, אלא כי בחרתי להיאבק מול דבר נוראי. אני חלק מקבוצת אנשים שאכפת להם מהמדינה ומבני אדם. המאבק שלנו ארוך, אך אסור לנו לעצור עד שנצליח. אני חלק מהמאבק לסיום הכיבוש. חלק מהמאבק למען השלום, למען דמוקרטיה ושוויון. אני משוכנעת בדרך שלי. וזאת גם הסיבה שאני החיילת עם החיוך הכי גדול בכלא 600.