רקטת קסאם, ארכיון (צילום: AP)
רחוק מהעין, קרוב ללב | צילום: AP
שש בבוקר. הבת שלי מעירה אותי כהרגלה בבכי שבוקע מהחדר השני. עד כאן הכל נורמלי. אבל קצת אחרי שהוצאתי אותה מהמיטה, הבאתי לה בקבוק, ושמתי אותה מול הטלוויזיה, לא יכולתי להתאפק ומיד גלשתי לאתרי החדשות לבדוק מה קורה בדרום. סליחה, לא בדרום, במדינה שלנו.

ההבדל הזה חשוב. למה? כי לרבים מאיתנו שלא גרים שם, יש את התחושה שמה שקורה בדרום נשאר בדרום. אנחנו ממשיכים בחיינו.

האמת, יש בזה המון היגיון וזה אפילו די נכון. גם אני נכנסתי בהמשך הבוקר עם בתי לרכב, לקחתי אותה לגן, נתתי לה נשיקה ענקית, ובלבי, ועם לא מעט נקיפות מצפון, אמרתי תודה שאני חי במרכז. כי כאן, הכל באמת נראה כרגיל. הפקקים הבוקר היו אותם פקקים, טל ואביעד המשיכו לצחוק על העולם ברדיו, וחבר טוב שלי שגר ממש לידי שוחח איתי בטלפון על החיים.

"נו, ומה אתה אומר על המלחמה שם בחוץ?", שאלתי אותו.

"אה, זה בדרום, אתה יודע...", השיב.

הוא ענה בחצי ציניות, אבל זה גם כל כך נכון. כי רחוק מהעין רחוק מהלב. וככה חיים רוב תושבי המרכז. עצובים קצת, מודאגים קצת, ומתפללים לשלום תושבי הדרום. ונודה על האמת, גם לכך שהטילים לא יגיעו אלינו.

להרגיש את הפחד של הילדים שם? תגידו תודה שלעולם לא תדעו מהו. להבין מה זה אומר לחיות כמו במטווח ברווזים? אני בספק אם יש לכם מושג איך נראית בטונדה באמצע הרחוב אליה תצטרכו לרוץ, אם במקרה רציתם לעשות קניות לשבת, ופתאום מישהו בצד השני של הגבול החליט ששישי בצהריים זה אחלה תזמון להעיף איזה טיל.

ואני לא קונה את התירוץ שלנו היה את מלחמת המפרץ. כי עם כל הכבוד, היא נמשכה חודשים ספורים. שם, הם חיים כך כמה שנים. ילדים חולמים על קסאמים וגראדים בלילות גם בתקופות רגועות, ומרטיבים את המיטה מיד אחר כך. כל סירנה של משטרה מקפיצה להם את הלב מחשש שמדובר באזעקת צבע אדום. ואם אתם חושבים שאתם הורים מודאגים, תחשבו מה זה אומר לשלוח ילד ככה לבית הספר, או לחברים, או לחוגים. יודעים מה, אפילו משחק ברחוב מצריך כמה כדורי פרוזאק לפני.

ואז הרדיו גרם לי לבכות

אני מבקר בטור הזה גם את עצמי. כי אני כיום גם חי במרכז. אבל במשך שלוש שנים גרתי שם. הייתי סטודנט במכללת ספיר וחייתי במקום המדהים הזה, בין היפים בארץ, שנקרא צפון הנגב. העברתי שם תקופה נפלאה, אבל גם הבנתי, קצת, מה הם עוברים שם. חנכתי ילדים והם סיפרו לי איך הם מרגישים, על מה הם חושבים, ולא פעם רצתי איתם למרחב מוגן באמצע משחק כדורגל, וראיתי את הפחד בעיניים שלהם. אבל אני הייתי שם אורח, ובתקופות קשות היה לי לאן לברוח. ועדיין, עד היום, כמה שנים אחרי שחזרתי לכפר-סבא, עיר הולדתי, אני מרגיש מחובר למקום הזה.

בגלל זה הייתי חייב להתחבר עוד לפני שצחצחתי שיניים לאתרי החדשות. בגלל זה העברתי את תחנת הרדיו מהתכנית של טל ואביעד לאילנה דיין בגלי צה"ל שהחזירה אותי לשפיות. התירוץ הזה שאנחנו חייבים להמשיך הצגה כדי לשמור על שפיות, לא תופס אותי ברגעים האלה. השפיות זה מה שקורה שם בדרום. זאת המציאות שלנו, של כולנו. לא רק שלהם.

בתכנית של אילנה עלה אבא מבאר שבע שהקליט את מה שעברו הוא וילדיו בלילה. הוא גרם לי לבכות. כשהייתי שם סטודנט רווק, חשבתי שאני יכול לנצח הכל. אני יכול לספור את הפעמים הבודדות שרצתי למרחב מוגן. אבל כיום, כשאני אבא, אני לא מבין איך אפשר לחיות ככה.

רציתי לצעוק לו תברח משם. לך תשמור על הילדים שלך. אבל הוא כבר אמר לאילנה שאין לו עיר אחרת, הוא נולד וגדל שם, ושם כל משפחתו. מבין אותו. גם אני לא מסוגל לקנות דירה כי אני לא מוכן לוותר על מגורים ליד משפחתי. רק שהוא אמר שגם אין לו ארץ אחרת. הדרום מבחינתו זה חלק מהארץ הזאת. חבל שזה לא כך בשביל כולנו.