בקהילת החרשים מסתובבת בדיחה, לפיה חנויות לשכפול מפתחות מתפרנסות טוב מחרשים, כי הם מאבדים מפתחות בלי הכרה מכיוון שאינם שומעים את צליל נפילת המפתחות. בין אם היא נכונה או לא, הבדיחה הזו משקפת חלק קטן מחיי החרשים בישראל ובכלל.
החרשות היא אחת מהמוגבלויות המטעות ביותר, כי לא ניתן להבחין מרחוק שיש שוני פיזיולוגי בין אנשים חרשים לאנשים שומעים. רק כשמבחינים מקרוב באנשים חרשים או כבדי שמיעה, ניתן לראות שהם מרכיבים מכשירי שמיעה (וגם אותם לא כולם מרכיבים).
מה שרוב הציבור לא יודע, הוא שהחרשות היא נכות תקשורתית ראשית, והמוגבלות השמיעתית היא משנית לה. למעשה, המוגבלות השמיעתית מפריעה לתפקוד היומיומי הרבה פחות מהמוגבלות התקשורתית. הרי האדם החרש יכול להתנייד ממקום למקום ללא הגבלה בכל סוגי הרכב, יכול לעסוק ברוב המלאכות וליצור יצירות אמנות, אבל המוגבלות התקשורתית היא זו שמקשה עליו להתמודד בעולם השומע. לשם תקשורת הוא נדרש לאלפי שעות אימוני שמיעה ודיבור, לרכישת מכשירי שמיעה יקרים מאד (למרות הסבסוד הממשלתי), לתחלופת הבטריות ולמימון תרגומים (כל אדם חרש מקבל מהמדינה רק 45 שעות תרגום בשנה).
מרגע לידתו, או מרגע שהתחיל להתחרש, אדם חרש נדרש למאבקים אינסופיים בכל היבטי החיים השונים, החל בחינוך וכלה בתעסוקה. מרגע האבחון משקיעים בו אלפי שעות אימון בדיבור ובשמיעה, בהתאמות אקוסטיות בכיתות אליו, בהדרכת הורים ובני המשפחה, בהפעלת חוגים עבורו. ברור מאליו שחרשים פטורים אוטומטית משרות צבאי עקב הפרופיל הנמוך, אם כי רובם מתנדבים לצבא ותורמים מזמנם ומיכולותיהם. אין ספק שזה נותן להם המון אחרי השרות הצבאי, מה עוד שבגלל הפטור מצה"ל, החרשים זכאים לניקוד נמוך בקבלת משכנתא ממשלתית.
בין האוזניים יש לנו אותו מוח
בעולם התעסוקה החרש צריך להשקיע זמן כפול בהכשרות המקצועיות והאקדמיות על מנת לצמצם פערים בינו לבין האדם השומע; גם אחרי שהוא מצליח להשיג תעודות הוא עדיין נתקל בחסמים רבים. מטבע הדברים, ההזדמנויות התעסוקתיות מצומצמות. למשל, ענפי השירותים, שתופסים חלק גדול במשק הישראלי, דורשים תקשורת רבה. גם אחרי שהתקבל למקום העבודה הוא לעיתים עוסק במקצוע שאינו במסגרת ההכשרה שלו והניסיון שלו, ולעיתים קרובות אינו מצליח להתקדם בסולם המקצועי, תופעות שגורמות לתסכול מקצועי רב ולמצוקה כלכלית.
גם ההזדמנויות התרבותיות מצומצמות, ואירועים תרבותיים רבים אינם מאפשרים נגישות מלאה. לא כל הסרטים הישראלים נגישים, לא כל הופעות התיאטרון נגישות, ולכן ארגוני החרשים עובדים קשה לקידום הנגישות בתחומים אלו. יותר מכך: אפילו מוקדי החירום אינם נגישים, ולמכבי האש אפשר רק לפקסס.
אבל מה שהכי מקשה על האדם החרש הן הדעות הקדומות והסטיגמות. האדם החרש לא שומע בשני אזניו, אבל מה שנמצא בין שני אזניו זהה לגמרי לאדם שומע. אבל בחברה שלנו, נהוג להעריך אנשים לפי יכולת הדיבור שלהם. ככל שאדם מדבר פחות ברור, הוא יותר נחשב ל"שוטה". אפילו בהתייחסות ההלכה היהודית אל האדם החרש יש אפליה. כך למשל, האדם החרש פסול מלתת עדות בכל הנושא המעמד האישי ומחויב לבטא בקול בקריאת התורה מעל הבימה בבית הכנסת.
אני, כבן למשפחה חרשת, נשוי לאישה חרשת והורה לשתי בנות חרשות, גם כן נאבק לביעור הדעות הקדומות, להנגשת השירותים, לצמצום ההוצאות ולאפשרויות תעסוקה טובות. הן כאזרח פרטי והן כיו"ר אגודת החרשים בישראל, אני קורא לכם לתרום על מנת לקרב את האדם החרש למצבו של האדם השומע.
היום נערך יום ההתרמה לארגוני החירשים וניצן. לתרומת 10 ש"ח שלחו את הספרה 10 למס' 2255
דורון לוי הוא חרש מלידה, ומכהן כיו"ר ארגון החרשים בישראל