מלחמות צובעות ומעצבות את הזיכרון ההיסטורי של חברות אנושיות אולי יותר מכל מאורע אחר. הן מהוות נקודות ציון רבות משמעות בחיי המדינה, בטקסיה ובזיכרון הפורמלי שלה. לצד זאת, תומך במרכזיות המלחמה  גם האופן שבו אנו לומדים היסטוריה - סביב אירועים מלחמתיים כמו כיבוש אנגליה ב-1066 על ידי הנורמנים או ההתפשטות העצומה של צבא מאמיני האסלאם במאות האחרונות של האלף הראשון.

גם אצלנו נוהגים לספור על האצבעות את המלחמות: 48, 56, 67, 73, 82 – ומאז האינתיפאדה הראשונה הכל מתערבב ומתערבל לכדי מלחמה מתמדת בעצימות משתנה.  

איך אנחנו מבינים מלחמה? באופן דואלי ביותר. שפת הדיבור שלנו מכילה ביטויים ייחודיים כמו "מוראות המלחמה", שנועדו להעביר באמצעות השפה כמה נורא זה. אם נבקש ממישהו שהיה שם - במעוזי התעלה, בווייטנאם או במצור על לנינגרד - לספר לנו איך זה היה, הוא יספר לנו שזה הכי דומה לגיהינום. אבל כאילו המלחמה היא פרס גדול, אנחנו מעריצים חיילים ומפקדים בחייהם, ויותר מזאת במותם, ורואים בהתגייסות תכלית קדושה.

מצד אחד, אנחנו מבוהלים ומזועזעים לכמה רגעים כשאנחנו נחשפים לתוצאות הפגזות והפצצות והתפוצצויות. מצד שני, קצת כמו ילדים שחווים התרגשות אקסטטית כשמישהו צועק "יש מכות!", אנחנו מתהפנטים מיד לרעיון של קונפליקט אלים בקנה מידה גדול. מעט דברים מרתקים אותנו בפליאה ופחד למסכים ולמקלטים כמו אסון גדול או פריצתה של מלחמה.

בתוך שלל התופעות העצומות, ההיסטוריות והמרגשות של המלחמה ישנם אספקטים שאנחנו לא רוצים לדעת ולא רוצים לשמוע מהם. למשל, מעשי אונס, ביזה והתעללות, או התופעה המדהימה של רצח חיילים ומפקדים בידי אחיהם לנשק. בשנותיה האחרונות של מלחמת וייטנאם תועדו מאות רבות של מקרים כאלה, אשר זכו לשם Fragging, על שם הרימון המרסק שהיה האמצעי הנפוץ ביותר בהוצאתם לפועל.

יש לא מעט מרכיבים במלחמה שאנחנו לא מדברים עליהם. אבל הברבור השחור האולטימטיבי של המלחמה, האורח הכי לא רצוי במצעדים העולצים שלפניה ובטקסים החגיגיים שאחריה, הוא הלם הקרב.

נפש האדם בשדה הקרב

“הלומים”, סרט הביכורים של הבמאים ארז מזרחי וסהר שביט שעלה בסוף השבוע בבתי הקולנוע, מעז לגעת בנקודה המכאיבה באופן בלתי נסבל הזו בבטנה של החברה הישראלית, והוא עושה זאת בעדינות ובאומץ ראויים להערכה. הסרט מספר את סיפורו של מנשה (בגילומו של עמוס תמם), הלום קרב ממלחמת ששת הימים, ושל משפחתו הקטנה: אשתו דפנה (אדוה בולה) ובנם שלומי (רועי פינק). בתקופה שבין ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, אולי ימי השיא של המיליטריזם והערצת הגבורה והכוח בישראל, המילים "הלם קרב” כלל אינן מוכרות, ומחסום הבושה והרתיעה עצום כל כך עד שאי אפשר לגעת בנושא בכלל.

מנשה לא מצליח להודות שיש לו בעיה שמצריכה טיפול ועזרה: עבורו, כמו עבור החברה שבתוכה הוא חי, מיתוס הגבורה והגבריות הבלתי מנוצחת, הנמנעת מבקשת עזרה, עומד כמחסום בלתי עביר בפני ריפוי ותיקון. 

אוצר המילים של המלחמה לא השתנה באופן דרסטי במאה השנים האחרונות. הטנק, המטוס, האנייה והצוללת, חיל הרגלים, דרגות הפיקוד והיחידות המרכיבות את הכוח הצבאי, כולם קרויים באותם שמות שבהם נקראו במלחמת העולם הראשונה. 

החוויה של החייל, ובייחוד החייל הרגלי, לא השתנתה באופן מהותי מאות שנים, ואולי יותר. חוויות החזית ב"מלחמה ושלום” וב"הקץ לנשק”, למשל - שמתארים מלחמות שיותר ממאה שנים מפרידות ביניהן - אינן שונות מאוד אלה מאלה. שתיהן לא מאוד שונות במובן הזה מ"אפוקליפסה עכשיו", "מטאל ג’אקט" או "להציל את טוראי ראיין".

במאה ה-20, יחד עם זאת, מפציעים כמה מושגים מלחמתיים חדשים כמו הלוויין ומערכות הניווט המודרניות, אמצעי נחייה וחישה משוכללים וכלי טיס בלתי מאוישים. באופן מפתיע, בהתחשב בוותיקותה, במאה ה-20 מופיעה בשדה הקרב אחת התופעות המסתוריות והטראגיות שלה: הנפש האנושית. 

היסטוריה מלאה של מלחמת העולם הראשונה מעלה לראשונה את המונח "shell shock”, שנועד לתאר חיילים שמאיזו סיבה עלומה הפסיקו לתפקד אחרי חשיפה להפגזות. אבל זה לוקח עוד חמישים שנה – מלחמת וייטנאם – עד שפסיכולוגים מתחילים להבין שמדובר בתופעה רחבת היקף ומשמעותית מאוד.

שיעור החיילים הלוקה בהלם קרב עמד בווייטנאם על 15-20% מהלוחמים. השיעור הזה, עושה רושם, דומה בכל הצבאות. גם בישראל מדובר על סדר גודל דומה של לוקים בהלם קרב, ועל פי אתר "קולות לבריאות הנפש” מוכרים בישראל כ-4,000 נפגעי הלם קרב.

עמוס תמם ואדוה בולה ב"הלומים" (צילום: תומר מונטה, יחסי ציבור)
הוא המוות, היא החיים. תמם ובולה ב"הלומים" | צילום: תומר מונטה, יחסי ציבור

לא נסוג אחור

נפשו של מנשה, גיבור "הלומים”, פצועה בעליל. הוא אינו מצליח לישון ואינו מצליח לדבר עם אשתו, ועם אף אחד אחר, על הסיוטים והחרדה שלו. מנשה נאחז בכל כוחו בציפוי השגרה שהוא מצליח לעטות על חייו השבורים, והוא לא מאפשר לאף אחד מבט פנימה.

תקוע ברצף של תחושות מסויטות מחזוריות, מנשה נוסע הלוך ושוב באותם כבישים, עוצר באותם מקומות ונמנע בכל כוחו מתקשורת רגשית כלשהי, אפילו עם בנו.

מהו השד הנורא כל כך שמנשה נושא בקרבו? אנחנו צריכים להיזהר מאבחנות נחרצות מדי - אין נפש דומה לחלוטין לחברתה. אבל הפתיחה והסגירה של הסרט נותנות לנו חלון לראות ממנו את האימה שבנפשו של מנשה. השפה העברית מציעה רובד נוסף להבנה.

בפתיחת הסרט מבקש מנשה, המפקד על כוח חיילים, אישור לסגת מאחר שהכוח הקטן שהוא מוביל עומד בדרכו של כוח אויב גדול, במקום ובזמן שלא יועדו לקרב. האישור לא ניתן לו. בסצנה כמעט מקבילה בסיום הסרט, דפנה אשתו מתחננת שלא ילך למלחמה שוב (בסצנה שתדמיע יותר מעין אחת). הפעם זו היא שמבקשת ממנו לסגת בשם שימור עצמי, וזה הוא שמסרב.

לא לסגת. זהו הציווי הפנימי של הגבר הלוחם. לא לסגת. להתקדם.

טורים טורים של גברים הטילו את עצמם לאורך ההיסטוריה אל שדות קטל שתמיד מתוארים כמכריעים ומרגשים בטרם מעשה ומצטרפים מיד כשהסתיימו אל שורה ארוכה של קרבות ומלחמות שאי אפשר באמת להבדיל ביניהם.

הזמן מכסה על המלחמות ומטשטש את ההבדלים ביניהן כמו שכיסויי גופות מטשטשים את ההבדלים הגופניים בין הלוחמים.

השפה העברית מסייעת להבין מה מתרחש בנפשו של מנשה, כמו בנפשם של גברים אחרים שלקו בהלם קרב ולא הצליחו, או לא מצליחים, לבקש עזרה. העברית נותנת לנו את "גבורה", "גבריות" ו"גברות" דומות כל כך שזה כמעט אירוני. זקפה, אומץ מול פני סכנה והתכונה המאפיינת גברים קשורות בעברית שלנו לבלי התר. זה לא במקרה.

כשהם חיים הם חייבים להגשים את האתוס של הגבורה, הגבריות והגברות. זהו הקוד. לא רק של ישראל שבין ששת הימים ליום הכיפורים, אלא אולי של החברה האנושית כפי שאנחנו מכירים אותה. הציפיה מהגבר לתפקד, לא להתלונן, להקריב את עצמו, להיות נטול עולם פסיכולוגי ורגשי כמעט – ככה אנחנו מבינים גבריות.  אין לנו באמת מודל אחר.

באופן מקרי לחלוטין, המודל הזה של הגבריות משרת היטב את השלטונות בכל מקום. הוא מגדל דורות של ילדים, בנים, נערים וגברים שיישמעו לציווי להתגייס, להילחם ולמות עם מעט מאוד התנגדות פנימית, אם בכלל.

כשהם מתים, הגברים האלה, מי שנשאר מאחור הם נשים וילדים, להם באופן מסורתי יש אפילו פחות קול מהאבות, הבנים והאחים, הגיבורים האנונימיים (והם תמיד אנונימיים: מי יודע אפילו את שמו של חייל אחד שמת במלחמות דוד המלך? כמה מאתנו מכירים אפילו את שמותיהם של שני חיילים שמתו במלחמת השחרור?).

לפעמים, כמו ב"הלומים", האישה הופכת לאלמנה כשבעלה עדיין חי. במובן הזה הסרט עושה צדק פואטי עם דמותה של האישה במשוואה הזו שבינה לבין הגבריות והמלחמה.

דפנה, אשתו של מנשה, היא במובנים רבים הגיבורה האמיתית של הסרט. זו היא שנלחמת עליו ועל הנישואים שלהם ועל שלמות נפשו של בנם. בד בבד היא נלחמת כדי להחזיק בחיים משהו מהווייתה כאישה חושקת וחיה.

הרוך הנהדר שמפגינה אדוה בולה בתפקיד דפנה, הארוטיות של דמותה, הנשיות הקוסמת שלה – כל אלה מהווים משקל נגד כמעט ארכיטיפי למהות הרצחנית, המורבידית והשקועה בעצמה של הגבריות המסורה למלחמה. באופן גולמי, פרימיטיבי כמעט, דפנה מייצגת את החיים, ומנשה את המוות. הארוס והתנטוס של המיתולוגיה היוונית.

הלם הקרב הוא אמירה אנטי-מלחמתית

בין חיים לבין מוות, זהו המקום של הלם הקרב. וזה לא פלא שהנושא הזה מטואטא כל כך, ומדובר מעט כל כך. זה לא רק שהוא שובר ומאיים על הקודים של הגבריות, שכזכור אמורה לתפקד תמיד ולהיות נכונה לכל ולא לבקש עזרה אף פעם. נוסף על האיום שלו על הגבריות כפי שאנחנו מבינים אותה, ועל ההיגיון של המלחמה כפי שהוא משווק לנו, כאילו לגבר אין נפש, הלם הקרב הוא אמירה אנטי-מלחמתית בעלת פוטנציאל עצום.

כי הלם הקרב, שלוקים בו הלוקחים חלק בלחימה בין אם הם עדים למות חבריהם או לפגיעה באוכלוסייה או בחיילי אויב, מספר לנו משהו עמוק ובסיסי מאוד על נפש האדם. הוא מספר לנו שהיא לא בנויה לחולל זוועות, ואפילו לא בנויה להיות עדה להן. שהדבר הזה פוצע אותה כמעט ללא תקנה.

מי שגורמים לזוועה או מי שרק במקרה היו שם, מי שרצו להיות גיבורים ומי שרק רצו לחזור הביתה בשלום יוצאים מהמלחמה עם נפש מצולקת באופן קשה ביותר. זוהי אמירה אוניברסלית, על-זמנית, על האיוולת הנוראית של המלחמה. אם אנחנו מבינים את זה ככה, אז אנחנו יכולים גם להבין למה שלטונות וצבאות בכל העולם ובכל הזמנים מנסים בכל דרך להנחיל אתוס של גבורה והקרבה: כדי לטפח תרבויות שהאנשים בהן מודרכים מבחוץ להתגבר על הרתיעה מפני ביצוע או עדות למעשי זוועה בבני אדם. כדי שגברים, בעיקר גברים, יתגברו על הרתיעה הטבעית, הנורמלית, מפני סכנת מוות ופציעה גופנית או נפשית קשה, שלהם או של בן אדם אחר. 

וזה אפילו יותר טראגי מהלם קרב.