כאשר סיימנו במקום השישי באליפות אירופה במוסקבה 1966 הייתה עדנה ליהודי ברית המועצות. כאשר דן שילון שידר מברצלונה את הניצחון על הטורקים שהקנה לנו את המקום השביעי ביבשת אחרי ערב יום הכיפורים הנוראי של 1973 חשנו גאווה ספורטיבית ולאומית. ב-1979 בטורינו היינו סגני אלופי אירופה בהנהגתו של רלף קליין האגדי והמשכנו עם ההישגיות גם שנים הרבה לאחר מכן.
סיימנו במקום השביעי ולא חגגנו
כאשר התברגנו רק במקום התשיעי או העשירי חשנו אי נוחות. הכדורסל התרגל לאוויר פסגות עם טובי המאמנים כמו יהושע רוזין, שמעון שלח, אברהם חמו, רלף קליין, צביקה שרף, מולי קצורין ועד לאליפות המבזה האחרונה, לפני שנה, אז נבחרת הכחול-לבן סיימה רק במקום ה-23 בטורניר.
הפיכת האליפות היוקרתית של אירופה לרחבה עשתה לנו משהו רע. רע מאד. לא עוד מאבק על משהו יוקרתי. הנה למשל, הערב במונטנגרו, אם ננצח (וזה אפשרי) או נפסיד, מקומנו באליפות בשנה הבאה, בין 24 נבחרות כמעט מובטח. אבל לא לכדורסל הזה ציפינו עשרות בשנים.
הכל כנראה עניין של מנטליות ורף ההישגיות. כאשר באליפות אירופה הראשונה שהשתתפנו לנבחרות נוער ב-1968 בויגו ספרד סיימנו במקום השביעי לא חגגנו אלא התאכזבנו ושש שנים מאוחר יותר נבחרת הנוער עם מיקי ומוטי תפסה מקום רביעי. בקיץ הזה לעומת זאת היינו רק בדרג ב'.
פשוט מתגעגעים!