גם היום, לאחר ההלוויות של הרוגי הפיגוע בתל אביב, אלון בקל ושמעון רוימי זיכרונם לברכה, אנו ממשיכים להידרש לשאלה מי היה נשאת מלחם שביצע את הפיגוע. האם בא לנקום רצח של קרוב משפחה בידי שוטר, או שמא היה חלק מהתארגנות גדולה יותר – למשל, של דאע"ש. חקירת האירוע הזה נמשכת, אחיו של המחבל נחקר, ואנו צפויים לקבל עוד לא מעט מידע על נסיבות הפיגוע. המניע והנסיבות של פיגועים תמיד מורכבים מהרבה גורמים: זעם, תסכול, הסתה, מניע אישי ועוד. יחד עם זאת, ישנם כמה משתנים במשוואה הזאת שכבר ידועים לנו היטב. לפני מספר ימים התארחתי בתכנית בוקר של ערוץ 2 והערכתי שאין התארגנויות רציניות של דאע"ש במגזר הערבי, אבל יש לא מעט כאלה שנפלו בקסמו של הארגון הרצחני. התופעה שאני מתייחסת אליה נקראת "תסמונת דאע"ש".
לפני קצת יותר משנתיים עשיתי כתבת תחקיר גדולה על דאע"ש והאופן שבו הוא נתפס במגזר הערבי בישראל. אז עדיין לא היה הארגון הרצחני שם דבר - זה היה עוד בטרם כיבוש מוסול, אז הטילו אנשי דאע"ש מורא על כל המשטרים הערביים וגם על חלק מהמשטרים המערביים. אבל כבר אז היו הילדים הקטנים שרצו ברחובות ערים ערביות בישראל צועקים אחד לשני "דאע"ש", ומכנים את הילד האלים והחזק שבחבורה "בגדאדי" (על שם מנהיג דאע"ש, אבו בכר אל בגדאדי).
מורה מודאגת מלוד סיפרה לי שעבור כמה ילדים בכיתות הנמוכות אנשי דאע"ש הם סוג של סופרמנים. הם רואים את בני גילם בסרטוני דאע"ש ומתפעלים, הם קונים בובות מיובאות מסין עם סכין ביד (משלוח כזה נתפס בנמל אשדוד לפני כחודש. כי לדאע"ש יש את מה שלאיראן אין ולעולם לא יהיה: יכולות שיווק מדהימות.
איראן השיעית יכולה להתחמש בטילים בליסטיים ובנשק מתקדם אחר (וככל הנראה תמשיך לעשות זאת, על אף העסקה שחתמה עם המערב), אבל היא לא מסוגלת לשווק את ה"מהפכה האסלאמית" שלה בכל העולם כפי שחלמה. אפילו במדינות עם רוב שיעי היא אינה נוחלת הצלחה כבירה. מאז 1979 איראן עושה מאמצים אדירים כדי לשווק את האידיאולוגיה שלה בכל העולם, אבל אפילו כשהאיראנים מימנו את פעילות חמאס בעזה, הם לא הצליחו לפתוח ברצועה מסגד שיעי או חוסייניה (מקום בו נערכים טקסים שיעים מיוחדים).
דאע"ש, לעומת זאת, איננו זקוק לתשתית רצינית כדי לזרוע את זרעי השנאה, משום שלצערנו התשתית הזו כבר קיימת. הוא פועל בעולם הסוני ונשען על תשתית של אסלאם קיצוני ברוח ווהאבית-סעודית ועל הבסיס הרעיוני שקיים כבר מזמן. הטכנולוגיה המודרנית משלימה את התהליך – לכל אחד יש בסמארטפון את ג'ון הג'יהאדיסט שעורף ראשים ויורה בשבויים. מה שלא קיים בפועל זה הגינוי וההוקעה של האסלאם הקיצוני – לא רק את דאע"ש, אלא את כל פלגיו; ולא רק במגזר הערבי בישראל, אלא בעולם האסלאמי כולו. כמו שמקצת השרים מהבית היהודי והרבנים המובילים אינם מסוגלים לקרוא לטרור היהודי בשמו, כך אנשי דת סוניים – בישראל, בסעודיה ואפילו במצרים – לא מסוגלים לומר שדאע"ש זה לא אסלאם, ושהרוצחים השפלים הללו הם כופרים.
הסתירה הפנימית הזאת מבלבלת רבים ומתפרשת כקריצה לעבר דאע"ש. אמנם בני משפחותיהם של ערבים ישראלים שיצאו להילחם בשורות הארגונים הג'יהאדיסטיים בסוריה אומרים שהם סולדים מהרעיון, אך גינוי רשמי לא נשמע, והפגנות זועמות כנגד דאע"ש טרם נראו (מלבד הפגנה מרשימה אחת בירדן, שגם היא הייתה תגובה לרצח אכזרי של טייס ירדני ולא נגד האידיאולוגיה הזוועתית).
עד שנראה תגובת נגד ברורה ונחרצת נגד דאע"ש ונגד אווירת דאע"ש בעולם הערבי בכלל ובמגזר הערבי בפרט, האווירה הזאת תכתיב את אופן הפעולה של הצעירים שמתפעלים מה"סופרמנים" במסכות שחורות. ואם האחריות על פיתוח תשתיות ועל שוויון ההזדמנויות במגזר הערבי כולו מוטל על כתפי המדינה, כך האחריות להובלת המאבק נגד הקצנה דתית כולו מוטל על כתפי החברה הערבית בישראל, שחייבת להוקיע מתוכה את אלה שמרימים את הדגל השחור ומאיימים להחריב את שאריות הדו-קיום במדינתנו.
קסניה סבטלובה היא חברת כנסת מטעם סיעת המחנה הציוני ומומחית למזרח התיכון ולאסלאם. בעבר שימשה ככתבת וכפרשנית לענייני ערבים בערוץ 9 והחלה בלימודי דוקטורט העוסקים בישראל בתקשורת המצרית