היום תתכנס ועידה בפריז בהשתתפות דיפלומטים בכירים מכל העולם, בהם שרי חוץ אירופיים ומזכיר המדינה האמריקאי ג׳ון קרי. הוועידה תתמקד בסכסוך הישראלי-פלסטיני וצפויה לקרוא לראש הממשלה בנימין נתניהו ולנשיא הפלסטיני אבו מאזן להצהיר מחדש על תמיכתם בפתרון שתי המדינות.
הוועידה היא חלק ממגמה בת מספר שנים של ניסיון לבינאום הסכסוך והובלת התהליך המדיני על ידי הקהילה הבינלאומית. ״מדינת פלסטין״ הוכרה ברוב גדול באו״ם כמדינה. פרלמנטים בעלי רוב סוציאליסטי ושמרני כאחד ברחבי האיחוד האירופי קראו להכרה ב״מדינת פלסטין״, בהם גם הפרלמנט האירופי. ממשלות שוודיה ויוון כבר נענו לקריאה זו. ממשלת צרפת נמנעה מלעשות כן ובחרה בינתיים לקדם את הועידה הבינלאומית בפריז, כאשר היא מקדימה בכך יוזמות דומות שעלו ממדינות נוספות כמו רוסיה ומצרים. נראה שתהליך הבינאום הגיע לשיא בהחלטת מועצת הביטחון 2334 שנתקבלה לפני מספר שבועות.
בוועידת פריז הקרובה אפשר לצפות שיעלו שתי דרישות בעייתיות מבחינת מדינת ישראל: קביעה כי כל השטחים מעבר לקווי 67 הינם פלסטיניים, וכי יש ליצור הבחנה חדה ביחס כלפי שטחים אלה לבין אלה של מדינת ישראל ממערב ל״קו הירוק״.
משמעות הדרישה הראשונה היא שהפלסטינים עלולים לקבל זכות וטו על שיעור וזהות חילופי השטחים שעשויה להיעשות במסגרת כל מו״מ בעתיד, באופן שיכול גם לפגוע בגושי ההתנחלות הגדולים (אשר לגבי עתידם כחלק מישראל, קיים קונצנזוס גורף בישראל כמו גם על יותר מ-400 אלף תושביהן, שעל פי התפיסה הישראלית יישארו בשליטה ישראלית בכל הסדר מדיני בעתיד).
משמעות הדרישה השנייה היא שקבוצות לחץ, פרלמנטים, חברות וארגונים בינלאומיים עלולים לפרש אותה כפתח להחרמות וסנקציות על ישראל בכלל, שכן המשק הישראלי לא עוצר את הפעילות שלו מעבר לקו הירוק.
קיים חשש כי דרישות אלה ואחרות יאומצו ביום למחרת על ידי מועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי ועל ידי שרי החוץ של הקוורטט, הכוללים גם את ארצות הברית ורוסיה. בנוסף, ייתכן שיתורגמו להחלטה נוספת של מועצת הביטחון של האו"ם, שתתכנס יומיים לאחר מכן לדון בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
אם זה יקרה, זאת תהיה חרפה, כמו כל החלטה חד-צדדית שמתקבלת בעניינה של ישראל. אפשר לחשוש מכך, מותר לכעוס על כך, אבל אי אפשר להתעלם מכך שאם תהיה "חרפת פריז", היא תהיה גם תולדה של מדיניות ממשלת ישראל. ליתר דיוק, תהיה זאת תולדה של היעדר מדיניות ישראלית בכל הקשור לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני והעדפה של בנייה בלתי-מרוסנת בהתנחלויות המבודדות על חשבון האינטרסים הרחבים של מדינת ישראל, בהם השמירה על גושי ההתיישבות הגדולים.
לאחרונה הגדיר נתניהו את הוועידה כניסיון ״להשמיד כל סיכוי לשלום״, אך אין מנוס משימוש במילים אלה גם לתיאור מדיניות החוץ המגמגמת של נתניהו עצמו, כראש ממשלה ושר החוץ. נתניהו הצהיר מאז 2009 שהוא תומך בפתרון של שתי מדינות, אך הגדיר את נציגי המפלגות שכופרות בפתרון זה כ״שותפים טבעיים״. הוא התנגד למהלכים חד-צדדיים בזירה הבינלאומית, אבל קידם בנייה מסיבית בהתנחלויות המבודדות באופן חד-צדדי תוך התעלמות מהבנות קודמות שהושגו בעל-פה מול הפלסטינים, ובכתב מול הממשל האמריקאי. הוא קרא לאבו מאזן לבוא למשא ומתן, אולם בעיקר השמיץ אותו בנאומיו ולהסביר בראיונותיו לתקשורת מדוע אין עם מי לדבר ומעולם לא טרח להבהיר על מה מבחינתו יש לדבר.
אנחנו צריכים להחליט על מה לדבר ולהגדיר באומץ את הגבולות אותם היינו רוצים לראות בהסדר עם הפלסטינים. אנחנו צריכים לקבוע כי הגושים יישארו במדינת ישראל ובתוכם למעלה מ-400,000 ישראלים. על גורלם של 80 אלף ישראלים הנמצאים מחוץ לגושים יש לנהל מו״מ ולמצוא פתרונות ראויים מתוך אחריות לגורלם, כמו גם לחיזוק המפעל הציוני ולהבטחת עתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
השבועות האחרונים וההחלטה האחרונה במועצת הביטחון של האו״ם מלמדים ביתר שאת שלפסיביות ולגמגום יש מחיר. ועידת שרי החוץ בפריז הייתה קרוב לוודאי נחסכת מאתנו אילו היה ראש ממשלה בירושלים בעל חזון ברור ודבקות בדרך להיפרדות מהפלסטינים וביסוס גבול מוכר בינינו לבינם.
אל לנו להסכים לתכתיבים בינלאומיים ולמהלכים חד-צדדיים. המו״מ חייב להיות ישיר, רציני ואמיץ והאחריות לקבלת החלטות על עתיד שני העמים מוטלת על מנהיגיהם. אך אזרחי ישראל צריכים גם לשאול למי שייכת חרפת פריז, כי את החרפה הזו יכולנו למנוע.
הכותב הוא חבר כנסת מטעם סיעת המחנה הציוני, יו"ר ועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שר הביטחון לשעבר ומועמד לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה