חדשות
ליגת העלק
מצחיק להגיד את זה על ליגה גרועה מלכתחילה, אבל ליגת העל בכדורגל ממשיכה להתדרדר, וזה ניכר במיוחד ברמה הנמוכה של שלוש הקבוצות החזקות של הליגה. למה זה קורה, איך זה ייפתר והאם יש בזה יתרון?
אבל משבר הוא מונח יחסי, וצריך לבחון אותו על רצף של זמן. כאן בארץ יש שלוש דרכים עיקריות להבין אותו: אחת עוברת בקרית אליעזר, השנייה בוולפסון והשלישית בקרית שלום. מספיק מבט משווה קצרצר על איכות הסגל של מכבי חיפה לפני כעשר שנים, בתקופת גרנט, ולפני כשש שנים, בתקופת רוני לוי, כדי לזהות את תהליך ההתדרדרות שעברה קבוצת הדגל של הכדורגל הישראלי, למרות שהיא די יציבה וכמעט תמיד הישגית. הוא הדין גם לגבי הפועל ת"א, למעט ההבלחה של עונת הדאבל, בה הרכיב אלי גוטמן סגל של פעם בעשור, שהציג כדורגל מעולה אך חד-פעמי.
לגבי מכבי ת"א, המצב קצת שונה. הרי לומר שהיא מתדרדרת מרמז על-כך שהיה לה איזה הישג מוחשי בשנים האחרונות, כשלמעשה היה יוק. וכלום. וגם נאדה. עם זאת, מבחינת חוסר-האונים של המועדון המפואר בדימוס הזה, ניכרו בעשור האחרון וחצי התפתחויות שלא היו מביישות את האינטרנט. משנה לשנה הופכת מכבי ת"א חסרת אונים יותר מפני שסל התירוצים לכישלונות מצטמצם ונשחק, שכן נדמה שהם ניסו הכול; והתקווה להצלחה אמיתית נהיית קלושה יותר; והסמל, והמונח "מכביזם", מתרוקנים מתוכנם כמו הכנרת ממים, ומאיימים להתייבש.
איפה הנוער איפה?
וכן, כמה שנמאס להגיד את זה, העובדה שהליגה שלנו עדיין בת 16 קבוצות בוודאי אינה תורמת. זאת מתמטיקה פשוטה. השמיכה קצרה מלכסות היטב את כל השש-עשרה. מאגר העתודות שלנו לא יכול לפרנס ליגה כה גדולה, ולכן היא פושטת את הרגל. למכבי חיפה יש מחלקת נוער מושקעת, ולכן היא מצליחה לספוג אבידות, להישאר קבועה בצמרת, אבל – וכל מי שצפה בה בעידן אלישע לוי יודע – לרוב היא בינונית מאוד, לא פעם חלשה, וכמעט תמיד משעממת. שוב, הוא הדין לגבי הפועל ת"א, רק עם קצת פחות הישגים פה בארץ וקצת יותר במפעלים האירופיים. ומכבי ת"א? היא מצויה הרחק מאחוריהן, שבויה בלימבו תמידי בין צחוק של אבסורד לבכי מיואש.
עד שהמגמות הללו לא ייפסקו, עד שלפחות גורם אחד במשוואה ההרסנית לא ישתנה מן היסוד, נהיה תקועים עם שלוש "גדולות" שכאלה. אלה יהיו פניה של ליגת העל - חיוורות, אומרות אבוי.
כשהליגה נותנת לך לימונים
הפעם האחרונה שחזינו באלופה חדשה התרחשה עם הפועל חיפה ב- 98/9 - העונה שהמציאה את ג'ובאני רוסו ובמידה רבה גם את אלי גוטמן. לפני כן הייתה זו בני יהודה ב-89/90, אז התגלה גיורא שפיגל המאמן, ומשה סיני זכה לעדנה בערוב קריירתו. ב-82 עשתה זאת הפועל כפ"ס בכיכובו של יצחק שום ותחת הדרכתו של מאמן צעיר בשם דרור קשטן (שיחזור על ההישג ב-87 כשיביא אליפות ראשונה לבית"ר ירושלים, אם כי בית"ר של אז לא הייתה קבוצה ממש קטנה).
גם השנה זה יכול לקרות. כשהסדר הישן מתפורר, נוצר חלון הזדמנויות לחדש לעלות. אלופה חדשה תספק סיפור יפה ומרענן ותעלה גיבורים שעד כה היו אלמונים. אז אולי רב"ש וקריית-שמונה? ולמה לא רובן ונתניה? הלוואי. הכל, כולם, רק לא מה שכבר היה, רק לא המוכר. רק לא הישן והממש ממש לא טוב.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
אתר זה פועל כחוק ברישיון
