אחרי מלחמת יום הכיפורים שאלתי בראיון עומק את הרמטכ"ל המודח דוד (דדו) אלעזר: "מה יכול היה להיות המהלך שהיה משנה את פני המלחמה?". דדו השיב: "אישור של ראש הממשלה, גולדה מאיר, לבצע התקפה אווירית מקדימה על המצרים ועל הסורים, בבוקר יום הכיפורים, כפי שתכננו. אך היא לא נתנה אישור". גערתי באיש המוכה שישב מולי בדירתו ברמת אביב: "רמטכ"ל צריך להכיר את מפעיליו לא פחות מאשר את אויביו. לא טרחת להכיר אותם, ועל כך שילמנו כולנו מחיר כבד, וגם אתה! זאת מציאות שרמטכ"ל חייב להבין".
למרות שבנימין נתניהו מכהן כראש ממשלה במשך ארבע קדנציות וכבר למעלה מעשר שנים, אין הוא מכיר את החברה הישראלית, ואפילו לא את התרבות הפוליטית הישראלית. לכן הוא הסתבך כל כך. אף אם הוא יצליח לנטרל את כל האיומים המשפטיים והציבוריים המרחפים עליו היום, עדיין תרחף מעל ראשו עד אחרית ימיו השאלה איך הוא הצליח להסתבך כך. פיקח נחלץ מצרה שחכם אינו מסתבך בה, ואנחנו זקוקים לראש ממשלה חכם ולא פיקח, כי מחירה של פקחות כזאת הוא רב ועצום.
הכל במידה
נתניהו אינו מבין כנראה עד היום שאת התשתית התרבותית והערכית של היישוב היהודי ושל מדינת ישראל עיצבו, בתחילת המאה ה-20, אידאליסטים מהעלייה השנייה שביקשו לכונן בארץ כנען לא את "ארץ ישראל השלמה", אלא "אדם חדש וחברה חדשה". הגדול בעקרונותיהם היה שוויון בין אדם לחברו, אפילו אם לאחד מהם יש חבר מיליארדר. הביטוי הבולט לכך הייתה החברה הקיבוצית, שאמנם קרסה וויתרה על השוויון בין חבריה, אך ערך השוויון של האבות המייסדים (אחות סבתי, רחל המשוררת, הייתה אחת מהם) לא התפוגג.
דוגמאות בולטות לכך היו המנהיג הבלתי מעורער דוד בן גוריון, שבחר להקים את ביתו האחרון בצריף בקיבוץ שדה בוקר שבנגב, ונשיא המדינה השני, יצחק בן צבי, שהתגורר בצריף בירושלים וסירב לקבל העלאה במשכורת. גם מנהיג הליכוד מנחם בגין חי חיים צנועים מאוד. נתניהו - כמו אהוד ברק משמאל – האמין שמַעבר החברה הישראלית מאידיאליזם לחומרנות ומקולקטיביזם לאידיאליזם ניאו-אנרכיסטי חיסל את הערכים הקודמים.
הוא טעה בגדול. האידיאליזם אמנם פנה ימינה, למקימי ההתנחלויות בארץ ישראל השלמה, אך גם בקרב רבים מתושבי צפון תל אביב וגבעתיים מְפַעמים געגועים לשוויון. כיוון שנתניהו לא הבין, הוא הגזים, ועבר על עיקרון יסוד בתרבות האדם, שהיה חרוט על שער מקדש אפולו בדֶלְפִי שביוון: "פַּנְטוֹן מֶטְרוֹן" (הכל במידה). נהנתנותו הקיצונית של נתניהו הבחילה אף רבים שהאידיאליזם הסוציאליסטי רחוק מהם כרחוק מזרח ממערב, וכל חייהם מוקדשים לצבירת הון, אבל הוריהם וסביהם היו אידיאליסטים.
ההבדל בין נתניהו וברק
אבל נתניהו לא מבין לא רק את אבני היסוד של התרבות העברית, אלא גם עיקרון יסוד במערכת הפוליטית, לפחות במאתיים השנים האחרונות, מתחילת המאה ה-19 ועד היום: הימין רואה בשמאל אחים טועים ותועים, ואילו השמאל רואה בימין אויבים שיש לחסל. את התובנה הזאת נתניהו יכול היה ללמוד מהטבח שביצעו שמאלני המהפכה הצרפתית בבית המלוכה, ומהטבח שביצעו לנין וחבריו הקומוניסטים במשפחת הצאר הרוסי. אך למה נרחיק עדות - כבר ב-1930 כינה בן גוריון את הנאצים "רוויזיוניסטים גרמניים". את מנהיג הרוויזיוניסטים, זאב ז'בוטינסקי, השווה להיטלר וכינה אותו "ולדימיר היטלר".
אביו של נתניהו, בנציון נתניהו, היה מזכירו של ז'בוטינסקי, וסביר להניח שנתניהו מכיר את העובדות. אך הוא לא הבין כנראה את משמעותן. הוא לא למד שבן גוריון פיברק את הטבח בדיר יאסין במלחמת העצמאות כדי להאשים את הימנים כרוצחי נשים וילדים שלא ראויים לפקד על צה"ל ולהשתלב בממשל הישראלי לאחר הכרזת העצמאות. אחר כך הוא פיברק את פרשת אניית הנשק "אלטלנה" כדי להוכיח שבגין מתכנן הפיכה צבאית ויש להרחיק אותו ואת חבריו במפלגת חירות (שהתגלגלה לליכוד) מכל מעשה פוליטי בישראל.
נתניהו טוען שמאשימים אותו היום במהלכים שעשו אחרים אך רשויות האכיפה עברו עליהם לסדר היום, כמו פרשת העמותות של אהוד ברק. אז בחר מקורבו של ברק, יצחק הרצוג, לשמור על זכות השתיקה, והפרקליטות לא חיפשה בנרות עד מדינה ממקורבי ברק, ואיש לא שילם מחיר פוליטי. מה שנתניהו אינו מבין הוא שברק והרצוג היו בעיני הימין אחים שטעו וראוי לסלוח להם, בעוד שהוא נתפס בעיני השמאל כאויב שיש להילחם בו בכל האמצעים.
אם היה נתניהו מבין שערך השוויון עדיין מבעבע במעמקי התרבות הישראלית, ושבעיני השמאל כל האמצעים כשרים לסלקו מראשות הממשלה, הוא לא היה זחוח כל כך בטיפול בפרשות שבהן הסתבך והיה נוהג כפי שראוי למצביא לנהוג במלחמה. לכן, כמו דדו, עליו לשלם את מחיר אי הבנת החברה שהוא מבקש להנהיג - והוא משלם.