משהו עומד באוויר: ואתם יודעים את זה.
איש לא נתן לזה שם עדיין ומכוח זה, בנק הדימויים של הפרשנים השונים קלוש ואיננו קשור לזמן ולמקום. הוא כולל פרדיגמות כמו "כיבוש מחדש של הרצועה" ו/או "שלום עכשיו" ו/או "הצבא הכי מוסרי בעולם" ו/או "ישראל היא אפרטהייד" ו/או "ישראל-פלסטין הן צרפת-אלג'יר", על משקל "בסוף תהיה נסיגה חד צדדית" ו"כולם יודעים את זה". כזו שרק מנהיג ימין יכול לבצע אותה, ולא ימין "שמאלני רופס" כנתניהו (אם לצטט את דני דנון, שצבע בלוריתו השחורה-עד מלמדת כי בכ"ז למד משהו מיו"ר מפלגתו) אלא ליברמן למשל שהוא "פרגמטי" כידוע. ולראייה, קריאתו מהשבוע – במסגרת הקמפיין שלו לראשות הממשלה שהושק שבוע קודם לכן - להחרים עסקים ערבים. ליברמן כזכור, מתנה "אזרחות בנאמנות" ותומך ב"חילופי אוכלוסין".
ברקע, חברת כנסת ישראלית-ערבית מגורשת ממסעדה תחת איומי הסועדים היהודים, לפיהם "לא מגיע לה לחיות"; מפגינים ערבים זורקים בקבוקי תבערה על יהודים בכביש 5614, בואך קלנסווה; קומיקאית יהודית-ישראלית מצהירה כי עברה "התפכחות" בזק תוך 24 שעות, תחת איומי רצח ואבדן שייטי תענוגות בחינם; מח"ט גבעתי מתדרך את חייליו היהודים כי הם חיילי השם שתפקידם "להילחם נגד אויב המנאץ את שמו" וקריקטורה של ראפר בשם "הצל", מש"ק משמעת לשעבר, מקים פלוגת יהודים בשם "האריות" שתפקידה להתנפל באומץ מרהיב על שמאלנים מקריחים ב"נחמה וחצי".
למציאות הזאת יש שם
זה הריח שעומד באוויר. של משהו העומד לבוא מבלי שבא עדיין; של תהליך החושף שיניו בעוד מישהו בעל אחיזה נחלשת מחזיק ברצועת הרסן. מהלך נורא אבל מסעיר, מזוויע אבל טוטאלי, 'גדול' וכמעט תנכ"י במידותיו אשר יהפוך את כל מה שאירע עד היום לקדימון. חצי מהלך. משגל נסוג וסדיסטי שהותיר את שני הצדדים עד עתה בזוגיות היהודית-ערבית המשובשת, בלתי מסופקים ושטופי פנטזיות על "מה היה אילו" – פעם אחת ולתמיד – היה אפשר "ללכת עד הסוף". לאמור: לא להפיל 700 טילים על אוכלוסיה פלסטינית אחרי נוהל "הקש בגג" – אלא 7,000 טילים מלאים בנפאלם, "כן, כמו שעשו בויאטנם, מה קרה?!" ; ומהצד השני - לא לחטוף שלושה נערים יהודים מכפר עציון ולחסל אותם באוטו, אלא לחטוף אוטובוס מלא בילדים יהודים ולשרוף אותו על בוריו, תחת הנימוק ש"יום אחד הילדים האלה יהיו חיילים, אז מוטב להרוג אותם עכשיו", בזמן שהכל משודר בלייב בתחנת הטלוויזיה "אל-אקצה".
למציאות המתוארת לעיל, שתלך ותחמיר בעתיד הנראה לעין, לא קוראים "אפרטהייד". גם לא "גרמניה הנאצית", למגינת ליבו של אחמד טיבי שהשווה השבוע את ליברמן לגבלס. קוראים לה "יוגוסלביזציה". על שם "המדינה השלמה" מפעם ש"אוחדה לה יחדיו" ושריסקה את עצמה מבפנים במהלך שלוש שנות אורגיית אלימות נחרצת ואקסטטית – אחרי כמה מאות שנים של "התאפקות", "הבלגה" ו"ניסיון לחיות ביחד".
אז כמו עכשיו, התהליך הזה לובה על ידי מנהיגים נפסדים ותאבי כוח משני צידי השחיטה המתגלגלת. "אמנים" מוגי לב שביקשו לצבור הכנסות וקהל, ותקשורת מסיתה שהביטה על המציאות בעין אחת במקום בשתיים, כולל הסתרת תמונות הילדים השחוטים בצד השני כדי שלא לייצר אמפתיה שתסכן רייטינג ומוניטין קונצנזואלי. בו בזמן, אז כמו כעת ובאופן מואץ, התחרו עורכי ופרשני שני הצדדים בצד הלאומני של מפת התקשורת, בייצור כותרות שבדיעבד הוגשו לבית הדין בהאג ("להחזיר את עזה לתקופת האבן", כתב עמוס רגב, עורך העיתון הנפוץ בישראל, ב-9.7.2014).
הילדים שלכם לא יסלחו לכם
זה הריח שעומד באוויר, שלא ידעתם כיצד להגדירו עד עתה. אלה הרוחות הנושבות שצורבות את נחיריכם. לא בנאציזציה עסקינן חלילה, וגם לא באפרטהיידיזציה, איסלמזיציה, או סתם הפיכת ישראל "למדינה שחיה על חרבה" כמו ספרטה או הישוב טרום 48. התהליך הוא זה של ארץ בהתפרקות, בגין הסתת שני העמים שחיים בה על ידי מנהיגי ציבור נבחרים ועממיים – נלוזים שניהם. תוך נשיאת נאומים מסיתים בזמן צפיית שיא לצד גופות ילדים עטופות בדגל.
לשם אנו דוהרים – אל יוגוסלביה. בעוד זמן מה, יתאבד פלסטיני במקום יהודי הומה בתוך הקו הירוק, כנקמה על רצח ילדים בעזה. כנופיה יהודית תגיב ברצח ערבים בתוך הקו הירוק, כנקמה על הפיגוע. לוחמים שאיבדו אחים, נשים או ילדים בקרבות קודמים ייכנסו אל איזור קרבות כזה או אחר, ייזכרו בנאומי מנהיגיהם, שדרניהם ורבניהם - ויוציאו להורג חפים מפשע כדי שלא לסכן את עצמם ואת חייליהם.
את מקום המרקם העדין, הדו-לאומי והדו-אתי, תתפוס שכבה דקה של דם קרוש ועשן סמיך המיתמר מעל מדינה אחת ש"יום אחד" עלתה באש בזמן שלמעשה – היה מי ששפך עליה דלק במשך זמן רב. טיפה, אחר ליטר, אחר נהר. נצביע עליהם כבר עתה, כדי שלא יוכלו לחמוק מאחריות להרס המקום הזה: רוצחי הילדים. סותמי הפיות. המסיתים לגזענות במסווה של "אהבת העם והארץ", פלפולים פסבדו-דתיים או 'מהלכים פוליטיים'. ידיכם לא ינוקו, ידידיי. ילדיכם לא יסלחו לכם על מה שהבאתם על ראשם.
וההיסטוריה תזכור אתכם - לשמצה.