אם זה היה סרט, בטח הייתי מספר לכם את סיפור הגבורה הבלתי ייאמן שלי. איך מצאתי פתאום את עט המזל שלי, והפתרונות לכל השאלות הופיעו לי במוח כמו קסם, ואיך סיימתי את הבגרות במהירות, הגשתי פתרון מלא ועוד נשאר לי זמן לבדוק.
כמה חבל שהחיים הם לא סרט, ושהמציאות הייתה שונה לגמרי. תוך שעה הצלחתי להוסיף בקושי עוד כמה שאריות וחצאי תשובות, והגשתי את המבחן בתחושת פספוס אדירה.
אני מחשיב את עצמי תלמיד משקיע ולומד – הקפדתי להגיע לכל השיעורים השנה, הכנתי תמיד שיעורי בית, התכוננתי למבחנים ועשיתי עבודות. לקראת הבגרות ערכו לנו בבית הספר שלושה מבחני מתכונת – מבחנים דמויי בגרות. לכולם ניגשתי, ובכולם הצלחתי.
גם לבגרות עצמה התכוננתי הרבה ופתרתי שאלות רבות מבגרויות מהשנים הקודמות, במחשבה שזוהי דרך ההתכוננות טובה – הרי אני עומד לפני בגרות, מה יכול להיות טוב יותר מלעשות בגרויות קודמות?
האימה, הו האימה
אז הרגשתי טוב. למדתי והתכוננתי, ורציתי בהתאם גם להצליח בבגרות. הגעתי לבית הספר, קיבלתי את טופס הבחינה והתחלתי לפתור. בהתחלה הלך לי נהדר, פתרתי שתי שאלות והמשכתי לשאלה השלישית, חדור מוטיבציה.
חשכו עיניי.
אני לא אגיד שלא ניסיתי. ניסיתי, והרבה פעמים. בבגרות יש בחירה, כדי להקל במקרה ומישהו מתקשה בשאלה מסוימת. לא ויתרתי, וניסיתי את כל השאלות, בתקווה להצליח משהו. נאבקתי בכל תרגיל ותרגיל, עד הסוף המר של המבחן, ובכל זאת – לא הצלחתי הכול.
יצאתי מהכיתה בסוף הבגרות, רק כדי לגלות שאני לא היחיד שהיה לו קשה. החברים שלי לכיתה וילדים מכיתות אחרות ותלמידים מבתי ספר אחרים והמורים שלנו למתמטיקה – כולם הסכימו על דבר אחד: זו הייתה בחינה קשה מהרגיל.
ולא רק זה - הגעתי הביתה, וראיתי שלא רק בשאלון שלי – 806 בחמש יחידות, היה קשה. גם בשאלונים אחרים היה קשה מהרגיל. לאט לאט התחילו להציף את הפייסבוק שלי סטטוסים כועסים על הבגרות, ואז הבנתי שמשהו פה לא בסדר.
בין משרד החינוך לתלמידים במדינת ישראל קיים הסכם לא כתוב. הם מחליטים מה לומדים, ואנחנו לומדים את זה. אנחנו ניגשים לבגרות שהם כותבים, והם כותבים אותה בצורה הוגנת.
משרד החינוך החליט השנה בבגרות במתמטיקה ללכת על הקו הדק שבהסכם הזה – אני לא אגיד שהבחינה הייתה בלתי אפשרית, כי זו תהיה סתם הגזמה, אבל הבחינה הייתה בלי שום ספק קשה מאוד. היא הייתה הרבה מעל הרמה של הבגרויות האחרונות, ועמוסה בתרגילים ארוכים ומורכבים.
אז לאן ממשיכים מפה? יש כאלו שקוראים לפקטור – העלאה גורפת בציון הבחינה לכולם. יש כאלו שקוראים למועד ב' שיהיה ברמה קלה יותר ממועד א'. יש בכלל גם כאלו שאומרים שככה זה – פעם אחת הבגרות קשה, ובפעם הבאה היא תהיה יותר קלה.
ואני שואל את עצמי – למה בכלל להגיע למצב כזה? למה שהבגרויות יתנהלו כל הזמן במעין איזה סבב של בגרות קשה-בגרות קלה-בגרות קשה? למה לא לחבר בחינות ברמה הגיונית יותר מלכתחילה?
מישהו שם למעלה, בחלונות הגבוהים של משרד החינוך, צריך להפיק לקחים. הם צריכים למצוא את הבעיה ואת הפתרון המתאים לה, כי כרגע כל מה שהם עושים זה להמשיך ולטפח את אימת הבגרות במתמטיקה.
מתן עבודי, כתב נוער במעריב לנוער ומנחה בתוכנית "23 דקות", הוא תלמיד כיתה י"א בתיכון אהל-שם ברמת גן