תראו תראו את הגבר הישראלי, טס לרומניה כדי לצרוך שירותי מין ומשחק אותה לא מודע לנסיבות שמביאות נשים לסחור בגופן. הטענה הזאת הושמעה השבוע בווריאציות שונות – החל בהטלת חלק מהאשמה על נשותיהם של הגברים האלה, לאמור "איך את נותנת לו לנסוע?", וכלה בטענה שהגברים אכן אינם מודעים למצבן של נשים בזנות – אבל אלו רק דקויות. בסופו של דבר, זה היה השבוע הרשמי של ההקאה מהגבר הישראלי.

ייאמר מיד: יש לי אפס סימפטיה לגברים שצורכים שירותי מין בתשלום. אבל מי שכתב את המילים הרעות נגד הגברים שנוסעים לבוקרשט (ולצורך העניין, זה לא משנה אם הם במסיבת רווקים או לא) כיוון את האש למקום הלא נכון. הבעיה כאן אינה ייחודית לגברים. היא אפילו לא ייחודית לישראלים.

על תרנגולות ובהמות

תגידו, כמה מכם זרקו לפח את האייפון שלהם כשאפל הודתה שבני 15 הרכיבו את המכשירים בסדנאות יזע, או כשנחשפו תנאי העבודה במפעל "פוקסקון" שמייצר רכיבים עבור האייפון ושבו ניסו להתאבד לא פחות מ-18 עובדים? כמה מכם הפסיקו לצרוך את מוצרי "נייקי" ו"גאפ" אחרי שה-BBC שידר סרט דוקומנטרי על מפעל בקמבודיה שבו נחשף כי הם יוצרו על ידי ילדות שהוכרחו לעבוד שבעה ימים בשבוע? מי מכם טורח לברר כמה משלם קבלן השיפוצים לעובדים הזרים שלו, או תובע לעצור את העבודה על דירת החלומות שלו עד שיפסיקו למות כאן פועלי בניין חדשות לבקרים? וכמה מפסיקים לרכוש תוצרת חקלאית ישראלית עד שיובטחו לפועלים מתאילנד תנאי העסקה סבירים?

היכולת להכיל ניצול או להתעלם ממנו איננה תכונה גברית או ישראלית; זאת תכונה אנושית. כולנו חלק מזה. השאלות היחידות הן האם אתה בעמדה המנצלת או המנוצלת, ואם אתה משתייך לקבוצה הראשונה – האם הכלת הניצול שלך נעשית בדרך של רציונליזציה או בדרך של הדחקה.

הדוגמה הפשוטה ביותר, והרווחת ביותר, היא אכילת בשר. את השורות האלה כותב קרניבור מושבע שברגעים אלה מטנף את המקלדת של עצמו עם שאריות של ספגטי בולונז, אבל המנגנון שאפשר לי לאכול אותו הוא של הדחקה כמעט מוחלטת. כמו גבר שהולך לצרוך בשר אדם בבוקרשט בלי לתת את הדעת על מצבו של האדם הזה, ככה אני אוכל פרות ותרנגולות וחזירים תוך התעלמות מכל מה שאני יודע על מה שעבר עליהם בדרך לצלחת. בואו נודה בזה: אנחנו לא שונאים טבעונים כי הם מעצבנים; אנחנו שונאים אותם כי אנחנו יודעים שהם צודקים. כי הם הורסים לנו את ההדחקות ואת הרציונליזציות.

לסמן את הבהמות מבוקרשט כמייצגים של באג נקודתי גברי או גברי-ישראלי זה מירוק מצפון ליברלי קלאסי. הטריק הישן של להצביע על מי שלא בסדר, כי זה מוריד את הזרקור מהמקומות שבהם אנחנו לא בסדר. שבהם אנחנו הצד המנצל. מהבחינה הזאת אין הבדל בין הטיסה לבוקרשט ומופע האימים שייזכר לנצח כ"טיסת השוקולד". גם שם הנקודה לא הייתה "תראו איזה גזענים הם". הנקודה היא כמה גזענים אנחנו.

עוד בנושא ב-mako:

מדינת הליכוד או המדינה שבה משגשג הליכוד?

"ככה נראית מדינת הליכוד", כתב מישהו בפיד הפייסבוק שלי באחת ההתייחסויות לכתבה על מסיבות הרווקים בבוקרשט. אבל גם הוא פספס את הנקודה, כי זה לא הליכוד שגורם לנו להיות אגוצנטריים, אלא להפך: שלטון הימין משגשג בחברה שהפכה למומחית בהדחקת העוולות של עצמה. חברה של אני ואפסי עוד, שבה כל אחד מוצא לעצמו אלף ואחת סיבות לאלף ואחת התנהגויות בזויות. הרי הדלק של חברה כזאת הוא טיפוח התחושה של "אני בסדר", או לכל הפחות "אולי אני לא בסדר, אבל תראה אותם". "מדינת הליכוד" פשוט למדה ללבות את העניין הזה שקיים אצל כולנו, שבלעדיו לא היינו יכולים להכיל את העוולות.

העולם המערבי כולו נע בשנים האחרונות מניסיונות רומנטיים לתיקון העולם או המדינה אל תיקון העצמי. אנשים מבלים הרבה יותר בחדר הכושר מאשר בהפגנות. התופעה הזאת היא פשוט פנים אחרות, מודרניות, של מה שהביטלס שרו עליו ב"I, Me, Mine": אנחנו פשוט מתקרנפים. וזה אנחנו כמין, לא רק כאומה ולא רק כג'נדר.

אל תניחו על הכתפיים של הגבר הישראלי את התחלואים של החברה המערבית. אל תגידו שהתעלמות מסבל של קבוצה אחת שונה מהתעלמות מסבלה של אחרת. שאלת השבוע אינה "איזה מין הורים גידלו את הגברים האלה?", כמו שהקשתה מישהי אחרת בפיד שלי השבוע; השאלה היא מתי ניטול קורה קולקטיבית מבין עינינו ונביט נכוחה בכל העוולות שכולנו מצליחים איכשהו לא לראות.