כל עם ישראל שמע על הסרט "ג'נין ג'נין", אבל מעטים הם אלה שראו אותו - אולי מאות, אולי אלפים ספורים, מתוך שבעה או שמונה מיליון אזרחי ישראל. "ג'נין ג'נין" נמנע וצונזר במשך שנתיים, מאז שיצא לאור בשנת 2002 ועד סוף שנת 2004. נכתבו על הסרט מאות מאמרים בתקשורת הישראלית. הסרט הוכפש, ואני הואשמתי באנטישמיות ובשנאת העם היהודי ומדינת ישראל. חברי כנסת ושרים קראו מעל דוכן הכנסת לנידויי והחרמתי, הן בתיאטרון והן בקולנוע.
אני, השחקן האהוד, חביב הקהל מהסרטים המצליחים "מאחורי הסורגים", "גמר גביע", "ככר החלומות" ועוד, הפכתי בן רגע לטרוריסט בן של טרוריסטית, לא פחות מבן לאדן!
יתרה מכך, נתבעתי על ידי חמישה חיילי מילואים שלא הכרתי - שאפילו לא מופיעים או מוזכרים בסרט! חמשת חיילי המילואים האלה טוענים שאני שקרן, ושהסרט כולו הזוי, שקרי ומסלף את העובדות, שהוא פגע בשמם הטוב ובמוניטין שלהם כבני אדם וכחיילים. בשל כך הם מבקשים פיצויים בסך של שניים וחצי מיליון שקלים, בנוסף להוצאות משפט ושכר טרחה לעורכי דינם המלומדים.
בית המשפט המחוזי פסק לפני שנה שיש אמנם הוצאת דיבה נגד צה"ל, אך עם זאת חיילים אלה לא יכולים לתבוע אותי בשם הצבא. החיילים ערערו לבית המשפט עליון, בהשראת היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מר מני מזוז. כשמונה שנים אני נרדף על ידי בתי המשפט והחיילים האלה. הכפישו את שמי, קראו לי שקרן ורוצח, הסיתו נגדי את הציבור, וגם התקשורת הישראלית לא חסכה במחמאות לעברי.
מעולם לא יריתי בג'וק
אתמול התקיימה ישיבה בבית המשפט העליון, כדי להכריע בערעורם של חמשת החיילים. בית המשפט התקשה לפסוק, וכדי לתווך ביני לבינם הציע לי שאתנצל בפניהם על שפגעתי בכבודם ובשמם הטוב בתמורה למחיקת התביעה.
ואני שואל אתכם: מי צריך להתנצל בפני מי? אני מעולם לא יריתי בג'וק. מעולם לא פגעתי פיזית באף אחד. מעולם לא הייתי חייל, מעולם לא חלמתי להיות גנרל - חלמתי ונהייתי שחקן. עשיתי סרטים על בני אדם, אבל בשום מקום לא העמידו אותי לדין. רק בישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, מטרטרים אותי מזה שמונה שנים ועושים לי דמוניזציה מגמתית.
אז אני תוהה, מי צריך להתנצל בפני מי? ומה כל כך קשה לבית המשפט העליון לפסוק ולהכריע?
מוחמד בכרי הוא שחקן ובמאי הסרט "ג'נין ג'נין"