כאשר מישהו שולח את ידו לכיסנו הוא לוקח מאיתנו את כספנו, כאשר הוא חומס את אדמותינו הוא נוטל את רכושנו, ואילו כאשר הוא שולח את ידיו ולוקח את הזמן שלנו, הוא לוקח מאיתנו את חיינו. והנה הפרדוקס: בעוד הזמן הפנוי שלנו הוא הכרחי לקריאה, לצמיחה, לידידות, לחיי קהילה ולמשפחה, כשהוא נגזל מאתנו כמעט ואין מי שימחה על כך.
מהפכת האינטרנט טשטשה עבור רבים מאיתנו את ההבדל בין מקום העבודה ובין הבית. הטלפון הסלולרי עושה אותנו נגישים לכל מי שרוצה לפלוש לחיינו. כך, מה שאמור היה להביא יותר "הזדמנויות" הפך להיות לקולר על צווארינו. לוקחים עבודה הביתה, פותחים את היום במייל, והרי כולם בונים על כך שהודעות במייל הן מחייבות, המעביד מתקשר ביום שישי, או בשמונה בערב רק לברר שאלה קטנה, שלא לדבר על העיקר: שבוע העבודה של הפועל הישראלי ארוך מדי. הפועל הישראלי עובד יותר מאשר ידידו האירופאי, לפעמים אפילו במספר עבודות, ובניגוד לחברו הוא גם נשאר עני.
המחאה היא יותר מקוטג'
וכך, עם המחאה שהפכה להיות מרכיב חשוב בחיינו, עם שיח זכויות ער מאין כמוהו על כל נושא – ממחיר הקוטג' ועד זכויות מאוד מסוימות של ציבורים מסוימים – שכחנו את העיקר: שוד הזמן הגדול מסביבנו. הדבר מפתיע שבעתיים אם זוכרים את המימד היהודי, שהוא נחלתם של חלקים גדולים מתושבי המדינה. יום השבת, יום המנוחה, הוא אחת ההברקות הגדולות שיצרה האנושות להגבלת העבדות. היא קובעת ששביעית מחייו של אדם אינם למסחר. אדם לא יכול למכור את זמנו, גם אם הוא רוצה, כשם שאינו יכול למכור איבר או ילד.
בברלין ובפאריס יש הסכמה מקיר לקיר על חשיבותו של יום מנוחה משותף, יום ראשון במקרה זה. הסוציאל דמוקרטיה עומדת על רגליה האחוריות בכל ערעור של תרבות הצריכה על יום זה. אצלנו יש הסכמה על כך מכל גווני העם היהודי, ביאליק, היינה, הליברל, הסוציאליסט, הדתי, החילוני והמסורתי. יתרה מזו, גם חוק המדינה דורש זאת. ובכל זאת, הזכות לשבת בשחיקה מתמדת. עשרות אחוזים מהעסקים שעובדים בשבת עושים זאת ללא רישיון; ולא מדובר במוסדות תרבות או במוזיאונים, אלא גם במפעלי נייר וכיוצא בהם.
ממשלה הופלה על השאלה אם משחן יעבור או לא יעבור, אבל ציבורי עובדים והפרהסיה הופקרה לאינטרסנטים. אנו, בתנועת תיקון שמתגבשת בימים אלה, סבורים שיש להביא נושא זה לדיון ציבורי. אנחנו לא קול ניטראלי. ברור לנו שלדרוש כתנאי לקבלה לעבודה מאדם שיעבוד בשבת הוא עוול נגד אנושיותו.
מה הטעם בדירה אם אין זמן להיות בה?
מה שאפשר את נטישת הזמן בכלל והשבת בפרט הוא פיצול תושבי המדינה לדתיים וחילוניים, השתלטות של פוליטיקה סקטוריאלית על השיח הערכי יהודי. אנו רואים בשבת הזדמנות פז ליצירת מכנה משותף אזרחי. זו הזדמנות פז לחיבור ציבורים מהשתייכויות שונות להרחיב את מעגל האזרחים הלוקחים אחריות במדינה, ומאידך להתחבר לזהותנו כעם. איננו מזלזלים כלל בדרישות לזכויות האזרח, להיפך. אנו לא חושבים שיש להקל ראש במחירי הקוטג'. אנו משוכנעים שקורת גג חשובה, אך מה הטעם בקורת גג אם אין לך את הזמן להיות בה? מימד הזמן מהותי לנו כבני אדם. וכך, למול הקריאה "העם רוצה דיור ציבורי", אנו בתיקון רוצים להוסיף את ההשלמה "האדם זקוק לזמן פרטי".
ביום חג השבועות, בתיקון שבועות, חשוב להעלות נושא זה לסדר היום הציבורי. חשוב לא להשאיר את השבת "לדתיים", ועם המלחמה בכפיה דתית לסוגיה, עלינו להיות ערים שמא במלחמה זו מישהו אחר – תעשיין או סוחר – לוקח מאיתנו את חיינו, ומגייס לצורך זה ערכים ותירוצים. חשוב לעמוד על המשמר על כך שרעיון החירות לא ישמש לשעבוד אזרחי המדינה הזו. יחד עם זאת, אסור לנו לעצור כאן. עם המימוש של הזכות לשבת, יוכלו המתנ"סים, העיריות ומרכזי התרבות להביא את יופי השבת למרכזי הערים, להצמיח קהילות ולהעמיק את חדוות החיים במדינה הזו.
ד"ר מאיר בוזגלו הוא ד"ר לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית ועומד בראש תנועת תיקון, שיעביר תיקון ליל שבועות באירוע "מתקנים עולם בליל שבועות" שמקיימת בית הלל מהאוניברסיטה העברית, הקרן החדשה לישראל ותנועת תיקון בסינמטק בירושלים