לפני כשנה הוכתר בהצלחה מאבק מוצדק מאין כמוהו של קבוצת פעילים חברתיים ועמותת עמר"ם, שדרשו מהממשלה לבטל את החיסיון השערורייתי שהוטל על חומרי ועדת החקירה שבחנה את פרשת היעלמותם של ילדי תימן. בסוף דצמבר 2016 פרסם ארכיון המדינה מאות אלפי מסמכים שעמדו לנגד עיני שלוש ועדות החקירה שעסקו בנושא, את תמלילי העדויות שנגבו ואת הדוחות המלאים שלהן. במבט ראשון של חוקרים שפרסמו תגובותיהם בימים שלאחר העלאת המסמכים לרשת, לא נראה שיש בהם כדי להצביע על הסברים שונים לפרשה מאלה שפורסמו כבר בעבר במסקנות הוועדות. אולם לפני כשבועיים פרסם עיתון "ישראל היום" "תחקיר" (שמתמצה פשוט בפרסום חומרים שזמינים ברשת לכל גולש) לפיו רופאים עשו ניסויים בילדי תימן. לראיה צורפו תמונות של ילדים שעל בטנם סימונים של חלקי גוף, וכן דו"חות מעבדה של בדיקות רפואיות. התקשורת החלה מגלה התעניינות מחודשת בפרשה ולכל מי שעבר ליד מיקרופון היה מה להגיד בנושא. הגדיל לעשות ח"כ אמיר אוחנה שקבע בידענות משפטית שמדובר ברציחות לשם בצע כסף.
רוב רובם של הדוברים בנושא יודו שלא עיינו במסמכים שפורסמו, אבל "שמעו מספיק" כדי לגבש דעה.
כמי שנלחם שנים רבות בעד שקיפות וחופש מידע, היה בכך כדי לעורר בי לא מעט מחשבות נוגות. איזה ערך יש בחשיפת מסמכים מקוריים, אם אנשים מעדיפים להמשיך ולבסס את ידיעותיהם על שמועות וגרסאות לא מאוששות?
בשבועיים האחרונים השקעתי שעות רבות מאד בקריאת מסמכים ועדויות באתר ארכיון המדינה. לא קראתי את מאות אלפי המסמכים, גם לא עשרות אלפים. קראתי כמה מאות עמודים. התמקדתי בפרשיות מסוימות עליהן דווח בתקשורת, ולא היה מקרה אחד בו לא עלתה מקריאת המסמכים תמונה שונה מהותית מזאת שפורסמה.
כי האמת היא שכאשר מוכנים להישיר מבט למציאות על כל מורכבותה - מציאות שהיא הרבה פחות נוחה לדיון מאשר הסיסמאות הפשטניות שממלאות את פייסבוק - מתבררות כמה אמיתות לא פשוטות על טבע כל המעורבים בפרשה.
הפנים הפחות-נעימות של ההתנהגות האנושית
מי שקורא בכנות את המסמכים והעדויות לא יכול שלא לראות שהצוותים הרפואיים שפעלו במחנות העולים עשו זאת מתוך תחושת שליחות לאומית ואישית ומתוך רצון כן ואמיתי לסייע לילדי העולים. רבים מהם הגיעו לשם ללא כל תמורה, עבדו בתת-תנאים וסבלו מתסכולים קשים וממצוקות נפשיות בעקבות התמותה המחרידה של תינוקות, עד שהיו מי שביקשו להשתחרר מהמשימה כיוון שלא יכלו לעמוד בה נפשית. לטעון שאנשים אלה פעלו בשביל בצע כסף, כפי שטען ח"כ אוחנה, זו הוצאת דיבה שקשה לחשוב על חמורה או נבזית ממנה.
עם זאת, ברור מן העדויות שהאנשים האלה שבאו לעשות טוב היו נגועים גם בהתנשאות ובמידה של גזענות שהביאו אותם לא לראות בהורי הילדים שותפים לטיפול בהם, אלא ילדים בעצמם שיש לחנך ושצריכים לסור למרות הצוות הרפואי. כן, הצוותים רצו בטובתם של אותם הורים וילדיהם, אבל לא ראו בהם שווים להם בערכם, ואף לא שווי זכויות. אין לי ספק שהם היו מכחישים טענות כאלה. הם לא חשבו כך על עצמם. אבל בפועל עולה מתמונת העדויות התנהגות אנושית טבעית וכושלת של העדפת הדומה לי ורתיעה מהשונה ממני. כשלזו מצטרף פער הכוחות האדיר בין עולים עניים במחנות אוהלים לרופאים ששולטים בגורלם ובגורל ילדיהם, צפים אל פני השטח פנים פחות נעימים של ההתנהגות האנושית.
מקריאה בדוחות מופרכות כאמור רבות מהכותרות בתקשורת. ניסויים רפואיים בילדים? לא. מקריאה במכתב של הרופא להנהלת בית החולים שלו בסמוך לאירוע הטראגי שדווח ב"ישראל היום" עולה שלאחר שטיפולים שהוכחו כאפקטיביים בילדים ילידי הארץ לא פעלו באופן דומה על ילדי העולים, הוא ניסה להציל את חייהם באמצעים טיפוליים אחרים, וכשהטיפול הוביל למותם של ארבעה פנה בבהילות לברר את הרכב התמיסות שהועברו לו, שלדעתו לא היה ברור מספיק וגרם לתמותה (וכמובן, הטיפול באמצעי זה הופסק). בתוך שלוש שנים הצליח הצוות הרפואי להוריד את תמותת התינוקות במחנה, שעמד על למעלה מארבעים אחוזים, לפחות מארבעה.
ניסיונות של משרד הפנים לטשטש עקבותיהם של ילדים שנמסרו לאימוץ? לא. לאחר שמשפט של בכירה במשרד הפנים הוצג באופן הזה בתקשורת, התברר שכלל לא מדובר בילדים שנעלמו, אלא בילדים שנמסרו לאימוץ בהליך מסודר. שמותיהם ומספרי תעודת הזהות שלהם שונו כחלק מהפרקטיקה המקובלת באימוץ "סגור" עד עצם היום הזה (במטרה להעניק למאומץ חיים חדשים).
"הורים שנמסר להם שילדם מת ורק אחרי שהתעקשו ועוררו מהומה הוא הוחזר להם"? לא. הוועדה חקרה מקרים כאלה והגיעה למסקנה שקשיי השפה, כאשר גם ההורים וגם אנשי הצוות הרפואי הם עולים שהעברית אינה שגורה בפיהם, הביאה לכך שהורים הבינו שאומרים להם שילדם מת גם כאשר אמרו להם שהם אינם יכולים לראות את הילד באותו יום, ובהמשך נמסר להם הילד (שהם טעו לחשוב שמת).
אף אחד לא פטור מגזענות
אפשר להמשיך כך עוד ועוד. השורה התחתונה היא שהצוותים הרפואיים שטיפלו בילדים עשו זאת במסירות נפש במטרה לעזור. אלא שאותם צוותים ממש היו אחראים לתופעות שהיום ודאי נתפסות כשערורייתיות, במסגרתן לא נערך רישום מסודר של ילדים שהועברו מחמת מצבם לטיפול במקומות אחרים, ואלה הגיעו למוסדות ברחבי הארץ ללא יכולת לזהות אותם כראוי ולקשר אותם בהמשך להוריהם. משם נמסרו חלקם לבתי יתומים ובהמשך לאימוץ. האם נעשה מאמץ מקסימלי לחקור את גורלו של כל ילד ולהחזירו להוריו? ספק רב. האם הייתה רשלנות בניהול הרישום בבתי התינוקות ובתי החולים הארעיים שהוקמו? בהחלט, הגם שקשה להעריך עד כמה מבלי לעשות מאמץ של ממש להבין את הנסיבות בהן פעלו, במעין מגדל בבל של שפות ובתנאים-לא-תנאים. האם עולים אירופים היו זוכים לטיפול אחר? יתכן מאוד. יותר אמפתיה ופחות עוינות בין הצדדים ותחושת עליונות מקצועית וכנראה גם עדתית היו עשויים למנוע חלק מהתקלות.
מה המסקנה העולה מכל זה? אנשים טובים שרוצים לעשות טוב, כמו הצוותים הרפואיים האמורים, אינם פטורים מנגע גזעני, כפי שלמעשה כמעט אף אחד מאיתנו אינו פטור מכך. ואנשים שנגועים בנגע הזה אינם בהכרח חורשי רעה. בני אדם הם יצורים מורכבים. היחס שלהם לבני אדם אחרים הוא מורכב. ההתעקשות לצבוע הכל בשחור או בלבן, להשחיר את פניהם של אחרים ולמרק את תמונת "הצד שלי", הופכת את הדיון לפשטני יותר, אלים מילולית ובלתי מועיל לחלוטין לחברה, ובמקרה זה - גם לקורבנות ולאחראים. עד שהשיח הציבורי שלנו לא יהיה מסוגל להכיל את המורכבות הזו, וגם לנהוג ביותר סובלנות לכשלים אנושיים שגם אני ולא רק האחר לוקים בהם, לא נוכל להגיע יחד כחברה אל האמת.
ד"ר רועי פלד הוא מרצה בכיר בביה"ס למשפטים ע"ש שטריקס במכללה למנהל