פתח דבר
סמיכות הדברים הייתה מפחידה שלעצמה: נחתנו בנמל התעופה שארל דה גול ביום שישי האחרון (ה- 9 בינואר), מעט לאחר השעה אחת בצהריים, ממש עם היוודע דבר התבצרות האחים קוואשי- הטרוריסטים האחראים לטבח במערכת העיתון הסאטירי "שארלי הבדו"- במפעל הדפוס בעיירה דמארטן אן גואל שממזרח לפריס. שעה שאשתי ואני חיכינו ליד מסופי הכבודה, ממתינים למזוודות שלנו, התחילו לזרום מבזקי החדשות לטלפונים הניידים שלנו ולאלו של שאר הנוסעים בטיסת אל על 0323 מנתב"ג לפריס.
חזרנו לכאן אחרי ביקור של שבועיים בישראל. באופן אבסורדי, החדשות בישראל התמקדו במזג האוויר ובסופה בזמן שהחדשות מצרפת התמקדו בטרור. היפוך היוצרות. עכשיו, מיד עם הגעתנו חזרה הביתה לפריס, הידיעות היו מדאיגות מתמיד. רחש עלה בין הנוסעים. המולה של פחד ודאגה. כולם החליפו ביניהם שברי מידע. תפסו את האחים קוואשי או לא? יש להם בני ערובה? ומי רצח אתמול את השוטרת בדרום העיר? התיירים מישראל חשבו בקול רם "האם זה זמן נכון לבקר כאן?" ואנחנו, הישראלים שגרים כאן, חשבנו לעצמנו "האם זה נכון לגור כאן כלל ועיקר"?
יצאנו החוצה מהשדה וחיכינו למונית ה"אובר" שלנו, עוקבים בדריכות אחר הדיווחים מאתרי החדשות השונים, הישראלים והצרפתים. אבל היה זה רק במונית כשנודע לנו על המחבל שהשתלט על המרכול הכשר בפורט דה ונסן והחזיק במספר בני ערובה.
ראשיד, נהג המונית שלנו, צרפתי מוסלמי ממוצא מרוקאי, לא הפסיק לדבר. ניכר היה עליו שהוא נסער. הוא שאל מאיפה הגענו ואמרנו שהיינו בחופשת מולדת בישראל. הוא מיד התחיל לדבר על כך שאנחנו, הערבים והיהודים, בני דודים ושהאיסלם איננה דת של מלחמה אלא דת של שלום ואחווה ואותם טרוריסטים, כמו האחים קוואשי או עמדי קוליבאלי, אינם מייצגים את האיסלם אלא הם חיות אדם שצריך להילחם בהם בחורמה.
ראשיד לא הפסיק לדבר. הוא לא יכול היה להרשות את זה לעצמו. הוא חזר ואמר כמה שהוא סולד מהטרוריסטים הללו וכמה שהם מסכנים את האיסלם עצמו ואת הקהילה המוסלמית הגדולה בצרפת שתעמוד עכשיו חשופה להתקפות מהימין הקתולי במדינה. הוא גם דיבר על אוזלת היד של הרשויות בצרפת אל מול הצעירים המוסלמים שנוסעים לעירק, סוריה ותימן ומצטרפים שם לדאע”ש ואל-קאעידה. "בשכונה שלי", הוא אמר "אני יודע על עשרות, אם לא מאות צעירים, שכבר נסעו למקומות האלו או מתכננים לנסוע. אם אני יודע על זה אז איך זה שכוחות הביטחון כאן לא יודעים על זה? ואם הם יודעים, למה הם לא עושים שום דבר למנוע זאת?".
ראשיד אינו נהג המונית הראשון שסיפר לנו על מה שקורה בפרברים העניים הסובבים את פריס. הוא בטח לא יהיה האחרון. כמעט בכל פעם שאנחנו עולים על מונית "אובר" הנהג מגיע מאחת השכונות האלו ומספר לנו על המתרחש בהן. הנוער המוסלמי בשכונות אלו, הן הערבי והן האפריקאי, מרגיש מנוכר לגמרי לממסד הצרפתי ופיתח סוג חדש של אנטישמיות. המונח "אנטישמי" בהקשר זה אינו מדויק. יש בו איזו מסכתיות מסוימת. זוהי שנאת יהודים ולא שנאת זרים לבנה (שגם ממנה לא חסר כאן בצרפת).
בישראל ובמקומות אחרים מחוץ לצרפת, מרבים לדבר על בעית המהגרים המוסלמים. אבל האחים קוואשי ועמדי קוליבאלי לא היו מהגרים. הם היו צרפתים שנולדו כאן והצרפתית היא שפת אמם. זוהי כבר לא בעיה של מהגרים המרגישים ניכור לארץ המארחת אותם אלא בעיה של נוער מקומי, יליד צרפת, שפיתח שנאה עזה למקום. גם בימים האחרונים, בתוך כל הנחשול הזה של אחדות צרפתית, רבופליקאית, אל מול הטרור, ישנו אלמנט של זיוף. הנוער באותם פרברים פריזאיים, ברובו, לא מזדהה עם האבל הלאומי. לא מעט תלמידים בבתי הספר שם, היסודיים והתיכוניים, אמרו למוריהם שאינם מבכים את הנרצחים ב"שארלי הבדו" כי הם העליבו את הנביא מוחמד. היו גם כאלה שגזרו גזירה שווה בין הכחשת שואה לקריקטורות על מוחמד. "איך זה יכול להיות שהכחשת שואה היא עבירה פלילית חמורה אבל להעליב את הנביא מוחמד זה בסדר?". אם זו האווירה בפרברי פריז בימים אלו, אז מה טומן בחובו העתיד? וסופו של גל הטרור העכשווי הזה, מי ישורונו.
חלק א'
עזבתי את ישראל לפני כשש שנים. ג'וליה, אשתי, היא דיפלומטית אנגליה. הכרנו בתל אביב, דרך העבודה. אחרי החתונה וסיום הקדנציה שלה בישראל, עברנו יחד לבלפסט, בירת צפון אירלנד. אחרי שנתיים באירלנד עברנו לפריז.
בשלוש השנים הראשונות כאן הייתי המאושר באדם. תמיד חלמתי לחזור לפריז אחרי שגרתי בה כחצי שנה בשנת אלפיים. מעבר לאהבתי לעיר, לתושביה ולתרבותה, שמחתי לחזור ולגור בתוך ריכוז יהודי גדול. צריך להבין: בבלפסט, ובאירלנד כולה, נשארו מעט מאד יהודים. כשחייתי שם הבנתי שאני קצת כמו יצחק בשביס זינגר: אני צריך להיות מוקף ביהודים, גם אם יחסי לדת מורכב וסבוך. אני לא חייב להיות חלק מהקהילה אבל אני צריך את הקהילה הזו שפשוט תהיה שם. אני צריך לראות סביבי בתי כנסת, חנויות כשרות, מסעדות כשרות ויהודים חרדים שנושאים בגאון את יהדותם ברחוב. כך שהמעבר לפריז היה שמחה כפולה; פריז היא העיר היהודית השלישית בגודלה בעולם אחרי ירושלים וניו יורק. אין אומדן מדויק אבל הערכה היא שגרים בה ובפרבריה כארבע מאות וחמישים אלף יהודים. כמעט לכל רובע בעיר יש אזור "יהודי" ואני נוהג להסתובב הרבה באזורים אלו, בעיקר במארה ובקאדה, שניהם במרחק הליכה מביתי. בימי שישי אני קונה חלות, כבד קצוץ, הרינג וקרפעלך באחת המעדניות היהודיות שבשכונות אלו או באחד המרכולים של משפחת אמסלם, הבעלים של המרכול שהותקף בפורט דה ונסן.
בערבי שבת אני הולך לבית הכנסת הגדול של פריז, בית הכנסת דה לה ויקטואר, הקרוב לביתי. בשישי האחרון, כשראשיד הוריד אותנו בבית, ידעתי שלא אלך היום לחנויות הכשרות. ראשי הקהילה היהודית ביקשו להישאר בבית. גם ראשיד, נהג המונית, המליץ לי לא לצאת יותר מדי מהבית בסוף השבוע הזה. אחר כך התחיל זרם הטלפונים מהמשפחה בישראל ומחברים ברחבי העולם שדרשו בשלומנו והתריעו בי לבל אלך לתפילת שבת. אמא שלי הייתה ממש על סף בכי כשהפצירה בי לא ללכת הערב, או בשבת בבוקר, לבית הכנסת. הייתה היסטריה באוויר. למען האמת, הרגשתי שזו חובתי ללכת לבית כנסת דווקא באותו ערב. מעין נצחון של הרוח היהודית. אבל אמא ממש התחננה שלא אלך וראשי הקהילה היהודית בצרפת גם הם הפצירו באנשים להישאר בבית. נכנעתי ללחצים האלו. ולמען האמת, הבנתי שאני גם קצת מפחד להסתובב עכשיו עם כיפה על ראשי.
התחושות האלו, שהיו לחלוטין זרות לי בעבר, כבר לא לגמרי חדשות לי. זה התחיל בפיגוע הנורא בטולוז. אז עדיין לימדתי עברית בבית הספר היהודי שלצד בית הכנסת הגדול ולראשונה בחיי הרגשתי מאויים בשל יהדותי. חשבתי שדבר דומה יכול לקרות, חלילה, גם בתלמוד התורה שבו אני מלמד ואני עצמי יכול להיות קורבן של התקפה כזו. אבל מטבעם של אירועים אלו, הזמן עובר, הזיכרון מתעמעם, הפחד שוכח. החיים חוזרים למסלולם והדברים משתכחים ממך. השיגרה חזקה מהפחד.
ואז הייתה המלחמה האחרונה בעזה. "צוק איתן" הביא את המלחמה לרחובות פריז. אני גר ממש לא רחוק משכונת גוט ד'אור ותחנת המטרו ברבס-רושאשואר, מובלעת אפריקאית-מוסלמית בתוככי פריז. מיד עם פרוץ המלחמה בעזה, החלו הפגנות ענק אלימות ממש מתחת לחלוני. במשך שתי שבתות רצופות הייתי עד לתהלוכות ענק של אלפי או עשרות אלפי משתתפים. לצד קריאות כמו "ישראל רוצחת" היו גם קריאות של "מוות ליהודים". רוב רובם של המפגינים היו מוסלמים, לא מעטים מהם עם לוק ג'יאהדיסטי בגלביות, זקנים מחוסרי שפם וכיפות מוסלמיות. שרפו שם דגלי ישראל ונשאו טילים עשויים נייר עם הכיתוב "פלסטין החופשית". באותם שבועות הרי גורל של תחילת הקיץ, הפחד להזדהות כיהודי היה חזק מתמיד. מעבר להליכה שלי לבית הכנסת בשבתות וחגים, עם חליפה כהה, כיפה ומגבעת שחורה לראשי, יש לי גם תליון מגן דוד על הצוואר שקשה להסתיר בחודשי הקיץ החמים. היהדות שלי בולטת על נקלה בימי הקיץ. ביולי האחרון, היה רגע ששקלתי להסיר את מגן הדוד מחזי. חשבתי גם להפסיק לפקוד את בית הכנסת לפחות עד יעבור זעם. אבל, כשעצרתי לחשוב על כך, הבנתי שאיני יכול להרשות זאת לעצמי. תמיד הרגשתי שאחת הסיבות שבעטיין היגרתי לאירופה הייתה השיבה "הביתה".
כלומר, כיהודי אשכנזי שמשפחתו חיה באירופה לפחות אלף שנה, הרגשתי שזו זכותי לחזור ולדרוש את מקומי כאן. סוג של ניצחון אישי, קטן, על האנטישמיות האירופית של פעם, ואולי אפילו על הנאצים והשואה. כיהודי אשכנזי הרגשתי שזו סוג של חובה לחזור ולחיות חיים יהודיים באירופה. אבל אז באה המלחמה בקיץ ותחושת הבטחון האישי של יהודי צרפת, ואני בתוכם, התערערה לחלוטין.
ביום שישי האחרון תחושות אלו התחזקו לאין ערוך. כאמור, בחרתי להישאר בבית. לא הלכתי לקנות בחנויות הכשרות ולא הלכתי לבית הכנסת. בערב, חברים הזכירו לי שלבארתלמי, חבר טוב שלי, יש יום הולדת ואל אף האירועים הוא החליט לא לבטל את המסיבה שתוכננה מזמן. התלבטתי רבות באם ללכת ובסופו של דבר החלטתי שכן. בארתלמי גר לא רחוק ממני, חשבתי, אז אלך לשעה קצרה ואחזור.
הרחובות היו ריקים. פריז בערב שישי רגיל הומה ורועשת, עמוסה בליינים שמגיעים מכל רחבי איל דה פראנס. בשישי האחרון העיר הייתה ריקה לגמרי. בתי עסק רבים - בתי קפה, מסעדות וברים - היו סגורים. בולוואר דה מג'נטה, עורק תנועה מרכזי שתמיד יש בו פקק ענקי, היה ריק. התכונה בעיר הייתה דלילה ביותר. במסיבה אצל בארתלמי, כולם דיברו על אירועי השבוע ות'יבו, שותפו לדירה של חתן השמחה, לבש טי שירט שחורה עם הכיתוב "אני שארלי".
בנג'מה, חבר יהודי-צרפתי שלי, אמן צעיר ואופנתי שלמד בבצלאל ומדבר עברית לא רעה בכלל, אמר לי שהוא שוקל ברצינות לעשות עלייה. "אתה חושב שאנחנו יכולים להישאר כאן ככה, במצב הזה?”, אמר בנג'מה והוסיף: "זו מלחמה ואנחנו, היהודים, ממש בקו באש. ולאף אחד כאן לא ממש איכפת מהיהודים". בנג'מה היה נרעש. ובצדק. במסיבה הזו היו כמה וכמה אנשים עם חולצות של "אני שארלי" אבל אף אחד לא לבש חולצה של "je suis juif" ("אני יהודי").
חלק ב'
בשבת כמעט ולא יצאתי מהבית. שבת היתה זמן ספיגה. נסיון התאוששות. באחר הצהריים המאוחרים יצאתי לסיבוב קטן בשכונה. בסופרמרקט ליד הבית נתקלתי בשתי נשים ישראליות מבוגרות שהשוו מחירים בין אלו של סופרמרקט "פראנפרי" לאלו של "קארפור".
ליד האזור הכשר בסופרמקרט (לכל סופרמקרט בפריס יש אזור קטן של אוכל כשר כמו נקניקים ויינות) התחלנו שיחה קצרה של גולים ישראלים. הן שאלו אותי אם אני מפחד ממה שקרה. אמרתי שאיני מפחד ממה שקרה אבל אני חרד מהעתיד לקרות. בדרך חזרה הביתה, ממש בכניסה לבניין שלי, פגשתי את השכן שלי פיליפ, המתגורר בדירה הצמודה לשלנו. הוא יהודי צרפתי ממוצא פולני הנשוי לטניה, צרפתיה מוסלמית ממוצא מרוקאי. התחפתחה שיחה על אירועי השבוע ופיליפ לא הפסיק לדבר. הוא אמר שאנחנו נמצאים במלחמה ושהגיע הזמן שהרפובליקה תבין שזו מלחמה של ממש.
"זה הזמן להילחם באיסלאמיסטים האלה עד הסוף. לא בכפפות של משי. לפשוט על בתיהם, לאסור אותם, לקחת להם את הנשק, לאסור עליהם לצאת מצרפת לעירק וסוריה ואם כבר יצאו אז לא לתת להם להיכנס. המצב הזה לא יכול להימשך כך כי מה שיקרה בסוף, אם הולנד לא יפעל עכשיו בעוצמה, זה שלה פן תיבחר לנשיאות ואז עלולה לפרוץ כאן מלחמת אזרחים של ממש". אמר השכן שלי פיליפ. הוא לא היחיד שמדבר עכשיו על מלחמת אזרחים. זה הדיבור הרווח כרגע ברחוב הצרפתי.
בחזרה בבית, חברי ובני משפחתי החרדים שכל אירועי היממה האחרונה נודעו להם רק עכשיו עם צאת השבת, התקשרו לדרוש בשלומי. אמרתי להם שאני בסדר אבל קצת שיקרתי. אני לא בסדר. ור' פנחס, אחד מבני דודי החרדים, אמר "עשיו שונא ליעקב”.
למחרת, אתמול, הלכתי לצעדה הגדולה. בדרכי לשם, במטרו, קיבלתי טלפון מקרוב משפחה חרדי, ר' מוישיק מירושלים. הוא אמור היה לבוא ולבקר אותי בשבוע הבא אבל אשתו וילדיו נחרדו לשמע הרעיון של ביקור בפריז בימים אלה ודרשו שיבטל את הנסיעה. הוא נכנע ללחץ כמובן. הבנתי אותו. להבדיל ממני, הוא נושא את יהדותו עליו בכל רגע נתון. בימים אלו, יהודי יכול להרגיש בקלות כמו מטרה מהלכת בפריז.
בהגיעי לתחנת שטרסוברג סן דני ירדתי עם כל שאר הנוסעים שהלכו לצעדה. לא ממש הצלחתי להתקרב לתוככי כיכר הרפובליקה כי כל הרחובות המוליכים לשם היו עמוסים. המוני אדם נשאו שלטים של "אני שארלי, אני שוטר, אני יהודי". מדי פעם בפעם, ברחובות הגדולים שלפתע נעשו צרים מלהכיל את כל הנחיל האנושי הזה, מישהו התחיל לשיר את המרסלייז, ההמנון הצרפתי, והקהל כולו הצטרף אליו בשאגה. אחרים צעקו "שארלי, שארלי" או את המוטו של הרפובליקה Liberté, Égalité, Fraternité "חירות, שיוויון, אחווה". זה היה מרגש ומפחיד במידה שווה.
סוף דבר
בחזרה בביתי, קיבלתי הזמנה במייל לאירוע היזכור בבית הכנסת הגדול דה לה ויקטואר, הסמוך לביתי. באירוע נכחו הנשיא פרנסואה הולנד, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו והשרים אביגדור ליברמן ונפתלי בנט. כל ראשי הקהילה היהודית בצרפת היו שם גם כן.
לקחתי איתי רק את הדרכון הישראלי ואשתי, ג'וליה, לקחה עימה את דרכונה הבריטי (אין לה דרכון אחר). בעומדי בכניסת העיתונאים, הבנתי ששכחתי את תעודת העיתונאי שלי בבית. הסברתי למאבטחים היהודים-צרפתים, שפיקדו על האבטחה כולה ועל השוטרים והחייילים הצרפתים, שאני עיתונאי ישראלי ואמרתי שהם יכולים לבדוק זאת בגוגל. הם בדקו והחליטו שאני בסדר ויכול להיכנס. אבל אז הגיע האחראי ושאל, בעברית צחה, מי האישה שלידי. "זו אשתי", הסברתי, "והיא נספחת התרבות הבריטית בצרפת". הוא ביקש לראות תעודה מזהה שלה. היא הראתה לו את הדרכון הבריטי והוא שאל אם יש לה דרכון אחר. היא אמרה שלא. "אתם לא נכנסים" הוא הודיע לי בלשון מזלזלת. כל ניסיון שלי לנסות ולהבין מדוע אנחנו לא נכנסים נענה בביטול גמור.
"אבל למה?" שאלתי. "אני עיתונאי ישראלי שבא לסקר את האירוע, אני מתפלל קבוע בבית הכנסת הזה ורב בית הכנסת, משה סבאג הוא חבר שלי. הוזמנתי לאירוע והנה ההזמנה שלי”, אמרתי והראתי לו את המייל שקיבלתי מנשיא הקהילה להגיע לאירוע. איש הביטחון היהודי-צרפתי לא השתכנע. "אתה לא נכנס עם האישה הזו. נקודה". אשתי אמרה לו שהיא תלך הביתה אבל שייתן לי להיכנס. הוא עדיין סרב, בבוז מופגן. אבדתי את עשתונותיי והתחלתי לצעוק כמו ישראלי מצוי שלא מוכן לצאת פראייר עד שאשתי הרחיקה אותי משם. בדרך הביתה הבנתי שכל הדיבור הזה שהקהילה היהודית כאן כל כך דורשת בו, על "חירות, שיוויון, אחווה", נכון רק מהפה אל החוץ. בנימה זו הסתיים סוף-השבוע האבוד הזה.